עטרה, קלנדיה, יום א' 2.11.08, אחה"צ
מחסום עטרה 3.30 
חיילי גבעתי ערכו בדיקות קפדניות לרכבים שהגיעו מארבעת הכוונים: ליוצאים מרמאללה, לנכנסים אליה, לכלי רכב שהגיעו מהכפר עטרה (שמצפון למחסום) ולנוסעים מהדרך הצדדית המזרחית: מקצהו של הישוב ביר-זיית.
בדיקתו של כלי רכב אחד נמשכה כ-7 דקות.
תורים ארוכים פתלתלים כנחש נוצרו לפני המחסום. ספרנו 70 מכוניות בתור היוצא מרמאללה ו-20 בעליה המובילה אל העיר. מזנבו של התור עד לראשו נמשכה ההמתנה 30 דקות.
נהג רכב השייך לבית החולים ברמאללה, שהוביל לביתו זקן ששוחרר מאשפוז אמר:"עכשיו המצב רגוע, אפילו אבן לא זורקים. במקום לעשות לנו יותר קל, עושים יותר קשה". והזקן הוסיף:" רק אחרי שאני אמות אולי יהיה לי טוב...".
מפקד המחסום ואחד מחייליו ניסו להצר את צעדנו כשהם מקצים לנו פינה מוגדרת לעמוד בה. סירבנו. המפקד טלפן והזמין משטרה. כמה דקות אח"כ שמענו אותו מציין בכעס שהשוטרים אינם באים (איך יבואו?). הוא גם כעס על שאנחנו מדברות עם הפלסטינים וגורמות בכך לעיכובים בתנועה... (אנחנו, לא המחסום הגורם לעיכובים). הסבנו את תשומת לבו לתור של עשרות רכבים ממתינים. הוא תרץ את פעילותו הקפדנית בהתראה שקיבל על רכב חשוד.
באופן אקראי היו החיילים עוצרים טרנזיטים, מורידים את הנוסעים השבים מיום עמלם ומעמידים אותם בשורה ישרה כבמסדר עד שנבדקו תעודותיהם מול נתוני המחשב.
נהג פלסטיני עצר וברך את רוני לשלום. הדבר התמיה את המפקד ועורר את סקרנותו: "אתם מכירים אחד את השני?" שאל, כאילו שיהודיות וערבים לא אמורים להכיר אלו את אלו. מכאן ואילך היה מעוניין לנהל "סוג של" קשר ושיחה עמנו, ובד בבד, ככל שיחסו אלינו הלך והפשיר מעוינות לחביבות, קצב מעבר הרכבים זורז, התורים התכווצו, רכבים שעוכבו נותבו למסלול מיוחד ולא עצרו את התנועה. חברו לעומת זאת טען נגדנו שאנחנו "רק לטובת הערבים" ו"אלו בני אדם? הם מפוצצים את
הגוף שלהם, הם חיות
", סיכם החייל את השקפת עולמו.
המפקד טען שאנחנו לא מספקות את הסחורה למי שמשלם לנו: "אתן צריכות לבא עם מצלמות וידאו ולצלם" אמר. הסכמנו והסברנו לו שאין לנו מצלמת וידאו.
אל נהג פלסטיני שלא הבין שעליו לעצור לפני המחסום והתקדם לתוכו, צעק: "עצור, מה זה פה, בית זונות?". המפקד ראה שאני כותבת את שאמר וביקש לראות. כשראה שכתבתי את המשפט הנ"ל, פרץ בצחוק מתגלגל, חשב שעליו לשפר את השפה ותיקן: "מה זה פה, בית בושת?" הוא מצא בחברתנו מקור מפיג שעמום, שאל למה אנחנו באות רק פעם בשבוע ולא כל יום, והמליץ: "לכו תחפשו חיילים שמרביצים לערבים, זה מה שאתן צריכות לעשות".
עזבנו ב4.30, כשהחל להחשיך.
מחסום קלנדיה 5.10
יותר מ 50 אנשים הצטופפו לפני המסלול היחיד שפעל. החיילת האמונה על מערכת הכריזה נתנה הוראות בעברית בלבד. כשה"לקוח" שלפניה לא הבין, חזרה על דבריה שוב ושוב, בסבלנות ואיטיות. בשל כך התקדמות התור היתה כבצעדי צב: 35 דקות ארכה הדרך של מספר המטרים אל צדו האחר של מחסום. הקהל שהמתין מחוץ לאזור הבידוק חלקו היה משועשע מחוסר היכולת של החיילת לתקשר בייחוד עם נשים (שברובן אינן מבינות עברית) וחלקו נרגן וכועס.
במחסום הרכבים ראינו אמבולנס יוצא לכוון רמאללה. שוטר מג"ב סיפר שהוא מוביל שני פצועים: בחור שטיפס על החומה, נפל ושבר רגל ופועל שטחים העובד בישראל שנחש הכישו.
5.45 - נפתח מסלול בידוק נוסף ומשך ההמתנה התקצר. שכששבנו למקום לאחר 15 דקות, שוב היה פעיל רק מסלול בדיקה יחיד ושוב התארך לפניו תור של כמה עשרות אנשים.