דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ג' 7.10.08, בוקר

06:30 - 10:00

מעבר סנסנה - מיתר
מצד ימין של המחסום (מכיוון באר שבע) פועל המגרש של העברת הסחורות מגב אל גב – שלוש משאיות ממתינות בצד הישראלי, שלוש בצד הפלסטיני. הזמן שמחכים הוא רק זמן ההעמסה, הסחורה המועברת היא חול. כשאנחנו במחסום כל הפועלים כבר עברו ומתחילה הבדיקה של האוטובוסים של המשפחות שמבקרות את האסירים בכלא. כל הקיוסקים עובדים והבדיקה מהירה – סך הכול עוברים שישה אוטובוסים. פועל אחד מספר לנו בכעס על כך שבודקת אחת מעכבת רק אותו כל פעם בגלל שהנעליים שלו מצפצפות. הוא כבר דיבר עם א', מרכז המשמרת במחסום, אבל הכעס לא עובר לו... בדרכנו חזרה  אנחנו מבררות את הפרטים וא' מבטיח לנו שהוא יטפל בנושא – ושאין שום התעמרות אישית.

כביש 60 
הרבה יותר תנועה פלסטינית, כל הפילבוקסים מאוישים: דורה אל פאוור, צומת הכבשים - לא רואים רכבים צבאיים והתנועה זורמת, כל החסימות במקומן והילדים הולכים בצידי הדרך לבית הספר.

כביש 35 
ליד המחסום ההומניטארי ג'יפ של משמר הגבול ולידו מכונית אחת. בדרכנו חזרה הוא כבר איננו.
מעבר הזית – הכניסה הצפונית לחברון – פתוחה ואין חיילים. נסענו לחלחול מזרח לראות האם פתיחת המעבר באמת  הפחיתה את מספר המכוניות שנוסעות לחברון דרך חלחול, ואכן כך – נוסעים ישירות לחברון ונכנסים במעבר הזית די הרבה רכבים פלסטינים – אולי סוף לאפרטהיד על החלק הזה של הכביש. קנינו ענבים שחורים - מצוינים. החקלאי המוכר, סיפר לנו שאמא שלו עברה תאונת דרכים ליד מחסום הקונטיינר – היא עברה עם חמור ומתנחל פגע בה. משטרת מעלה אדומים פינתה אותה מיד אבל מאז התאונה הוא לא מצליח ליצור קשר עם משטרת מעלה אדומים.  בעזרת יהודית אלקנה הפנינו אותו ל'יש דין'. האמא כבר מרגישה קצת יותר טוב והיא מאושפזת בבית חולים בחברון.

עידנא תרקומיא – התנועה זורמת, הפילבוקס מאויש. האנשים במכולת לא רוצים לתת לנו את מספרי הטלפון שלהם על מנת שהאגודה לזכויות האזרח ייבדקו מה היה שם בדיוק כשהצבא לקח את פרטי התושבים לפני מספר שבועות. נראה היה על פניהם שהם ממש מפוחדים (מעניין למה..... בטח יש להם סיבות טובות). סיכמנו איתם שבשבוע הבא ייתנו ושיחשבו על זה קצת וגם סיכמנו את פרטי קניית שמן הזית.

חברון
גולני מסיימים היום, אחריהם יבואו חיילי גבעתי – אנחנו כבר רואים את קציני גבעתי מקבלים את  ההכנה לשהייה בחברון. ראשית כל, מובילים את הקצינים למוזיאון הרובע היהודי בחברון ולשיחה עם נועם ארנון, דובר הישוב היהודי בחברון. אפשר כבר לנחש מראש מה תהיה ההתייחסות אל הפלסטינים. בשעה שאנחנו מגיעות כל הילדים בדרכם לבית הספר.

בית המריבה - פטרול של החיילים עובר שם -  12 חיילים, שישה מכל צד, נושאים רובים. אנחנו לא רואות את הילדים היהודים מחכים בתחנה, אולי הם כבר נסעו. המצלמות למעלה מצלמות כרגיל, המכולת של באסם סגורה.

 בעיקול הדרך למערת המכפלה הג'יפ הצבאי שתמיד עומד שם איננו, הילדים עוברים דרך החסימה.

מחסום בית מרקחת - פעילי השלום שם, המחסום שינה את פניו: בטונדות משני צידי הכביש. הוא הרבה יותר נקי ומצוחצח עכשיו. ליד הבטונדות עומדת חיילת של המשטרה הצבאית ועוד חייל של גולני ואחרי שהילדים עוברים דרך המגנומטר  החיילים בודקים כל ילקוט וילקוט. במחסום גם נמצא מתנדב מה- TIF, וא' השוטר ממשטרת ישראל שמעכב אותנו ורוצה לדעת לאן אנחנו הולכות – הוא כבר מכיר אותנו ויודע בדיוק לאן, ולנו נדמה שהוא רק רוצה להראות לנו מי הבוס. אחרי  כמה דקות הוא מרשה לנו ללכת עם האמירה – "אבל אל תעשו בעיות ואל תיכנסו לתל רומיידה". אנחנו הולכות להגיד שלום לאישה פלסטינית שחיה ליד המחסום ומשקיפה עלינו מחלון ביתה – "תפאדל", היא אומרת, "כנסו", אבל אנחנו מתנצלות וממהרות לתל רומיידה.

רחוב השוהדא - בכיכר גרוס הפחיתו את מספר העמדות למה שהיה קודם - החיילים כבר אינם שומרים על הסעת הילדים היהודים ולא עומדים על חומות בית הקברות עם רובים שלופים. 

מחסום תרפ"ט – בדיקות כרגיל.

תל רומיידה  -  כל החיילים כבדי התרמילים שרועים על המדרכות של הבתים בסביבה – הם פוגשים אותנו בצהלות של מחיאות כפים לבוגדות. "הבאתן מצלמות? תכתבו עלינו משהו לעיתון...." הם שמחים היום כי הם גומרים עם חברון היום – כל הציוד שלהם לידם ואף אחד מהם לא בשכפ"צים. חייל אחד מתפלל. בתור עומדים די הרבה ילדים והבדיקות מתקדמות בעצלתיים, כאילו הילדים לא צריכים למהר לבית הספר. בהחלפת מילים מעטה מאוד עם החיילים אנחנו מבינות שאין עם מי לדבר -  פה זה מדינת ישראל, קרי חיי פלסטינים לא שווים. "אני מגן רק על יהודים", אמר המ"מ.

במקום פעילי שלום עם משטרת TIF. כשנוצר תור של נערות פלסטיניות  הקצין מתעורר ומעביר אותן – לא לפני שאמרנו לו משהו. חייל אחר אומר לי "אל תפריעי לי פה, את בת ואני עושה את צרכי פה" (!), זה לא מזיז לו שעץ התאנה שלידו הוא עושה את צרכיו שייך למשפחה פלסטינית – "זה שטח ציבורי" הוא אומר.

אנחנו יוצאות משם בהרגשה מאוד כבדה – אם כך מדבר המ"מ אז מה אנחנו רוצות מהחיילים?

המתנחלת ענת כהן – במחסום בית מרקחת

בדרכנו חזרה אנחנו עוצרות שוב במחסום בית מרקחת כדי לצלם את השינויים שחלו בו – המחסום ריק בשעה הזאת.  החיילים קשובים ונחמדים. ענת כהן עוברת שם ורואה אותנו. כדרכה בכל פעם כשהיא רואה אותנו, היא עוצרת את האוטו שלה במרכז הכביש, יורדת ממנו, מקללת קודם את א' הנהג שלנו ובאה אלינו ופותחת: "מה עוד פעם באתם הנה לבלבל את המוח של החיילים" ואת שאר דבריה לא נכתוב פה – פשוט בושה ללב האנושי לחזור על הטינופת שיצאה מהפה שלה, אישה שלבושה בתלבושת של יראת שמיים וכבוד הבורא. אנחנו נוקטות בשיטת גנדי – לא מגיבות ולא עונות, מתגברות על הרצון  לענות לה ולכסח לה את הצורה. החיילים המומים, מהגסות ומהטיפשות. כשהיא מדברת איתם אחד מהם עונה לה בעדינות-  "אני יודע את מי לסנן ומתי". אנחנו מתרשמות שהייתה לחיילים הזדמנות פז לראות על מי הם צריכים לשמור באמת.

יצאנו מחברון במהירות האפשרית מזועזעות עד כדי דמעות שלי בפעם הראשונה.

היישוב היהודי בחברון מוכיח שוב עד כמה הוא בושה וכלימה למדינת ישראל ולעם היהודי כולו.