עזון, ענבתא, קלקיליה, יום א' 26.10.08, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
: אליקס ו., רותי ו.ז., סוזאן ל. (מדווחת)
26/10/2008
|
אחה"צ

סיכום

הספר "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (מילאן קונדרה) נכתב על כאב וסבל. אין בו הרבה "קלות". גם לא בכיבוש. היום, במיוחד, הכיבוש נתן תחושה כבדה, חשוכה ומדאיגה, באוויר תחושה של אסון מתקרב. אם כך, היום חזינו בכבדות החשוכה הבלתי נסבלת של הקיום.

12:45 קלקיליה

אחרי הגשם התנועה לשני הכיוונים דלילה. מכונית הנושאת לוחית זיהוי ישראלית (צהובה) נעצרת, תעודת הזהות של הנהג נבדקת ברשימה. באותה עת, מגיע האמר וצופר בחוזקה ללא כל סיבה נראית לעין, החיילים בהאמר שרים בקול רם. חייל בדרגת סמל ניגש למכונית הישראלית ומורה לנהגה לחזור לאחור, בעוד אשה, אחת מנוסעי המכונית, עושה את דרכה בלאות דרך המחסום לכיוון קלקיליה, כאשר לא נראית כל מונית באופק. החיילים מההאמר יצאו החוצה והתחילו למחוא כפיים באופן קצבי וקולני, רוקעים על שולחן בלתי נראה בצד השני של המחסום. לבסוף, מוציאים מזון מההאמר, כדי שצבא הכיבוש יוכל לצעוד על קיבתו! בעודנו חוזרים למכוניתנו, מושטת זרוע מחלון מכונית של מתנחלים, העושה דרכה לצופים, אצבע משולשת מזדקפת לעברנו...

13:15 עזון                      

תלי העפר שראינו בשבוע שעבר, הסוגרים על העיירה עזון, גדלו, ולאדמה השחורה התווספה פסולת בניין חדשה ולבנה.

שבות עמי

מתחת לעצים, על יד המאחז הנטוש, עומדות שתי מכוניות של משמר הגבול. על הגבעה ממול, אין זכר לסוכה, ובהמשך, במורד הגבעה, נותרה רק פסולת של נערי המאחז.

15:30 ענאבתה

תור ארוך-ארוך של מכוניות נמתח עד לקצה גבול ראייתנו, לכיוון טולכרם. בבואנו בירכה אותנו, בדיוק כמו בבית איבא מוקדם יותר, פיסת הנייר האדומה המזעזעת, הנושאת את הכיתוב הבא:

"תודה למחסום ווטש במחסום על עזרתכם להצלחת פעילותנו; פעילי תנועות הטרור"

 כאן, במחסום, הנייר מודבק בנייר דבק שחור לעמדת החיילים באמצע הכביש. הם עומדים, בנונשלנטיות, מנופפים בידם למכוניות הנכנסות לטולכרם. אנו אומרות להם מיד שהדבקת כרזה שכזו הנה אסורה. "השלט הוא חלק מרוח המחסום" אומר לנו אחד החיילים. אחת מאיתנו מנסה להסיר את הכרזה הפוגענית מחלון הפלסטיק בעמדה, אולם החייל מסלק אותנו בידו. במקום זאת, אנו מתקשרות לעורכי הדין של מחסום ווטש שוב (בפעם השנייה אחר הצהרים ומאותה סיבה). בעודנו משוחחות עם עורכי הדין, המפקד, בחולצה ללא דרגות, וששמו, לדבריו "א'", מגיע אלינו ומודיע לנו כי "זהו המחסום שליinfo-icon". בעודו אומר זאת, אחד החיילים אומר שהדרך להראות לנו מי שולט כאן היא לסגור את המחסום. החיילים עושים זאת. אף מכונית אינה מורשית לעבור לתוך טולכרם, והתור הארוך של המכוניות המנסות לחצות את המחסום לכיוון השני מתארך ומתארך. מורים לנו להסתלק מהמחסום, אולם במקום זאת אנו עומדות בצד, ולאחר כארבע דקות החיילים מאפשרים שוב "חופש תנועה". לא מתבצעת כל בדיקה. התור הארוך של המכוניות המגיעות מטולכרם מתקצר באופן הדרגתי, ואנו עושות את דרכנו בחזרה למכונית.

הקלות היחידה בה נתקלנו אחר הצהרים: רועה חבוש כאפיה לבנה, עדר כבשים חומות, עיזים שחורות וחמור לבן מסביבו, ומספר אנפות צחות כשלג חגות מעל מה שהיה פעם עמק ביצתי ושמו ענאבתה. אנו מנופפות לשלום ואמונתנו באדם חוזרת- לפחות לרגע.