בית איבא, ג'ית, יום ה' 23.10.08, אחה"צ

צופות: 
סמדר ה. ודבורה ל. (מדווחת)
23/10/2008
|
אחה"צ

בית איבא
מ-15:06 עד 16:50

 

יום חמישי אחרי הצהרים הוא הזמן שבו הסטודנטים שלומדים באוניברסיטה בשכם חוזרים הביתה למשפחותיהם. במצב רגיל היו הסטודנטים חוזרים בכל ערב לבתיהם שאינם נמצאים במרחק רב. אולם, מאז שהמחסומים הפכו לחלק מחיי היום יום של הפלסטינאים, הגיעו הסטודנטים למסקנה אינם יכולים להיות בטוחים תמיד שיגיעו בזמן לשיעורים ולבחינות אם ייאלצו לעבור במחסומים. לכן אלה שיכולים להרשות זאת לעצמם מצאו דרך ללון בשכם בימי החול עד לסוף השבוע.

היום, במשך המשמרת שלנו, חיכו בין 60 ל-100 בחורים צעירים בשני תורים ביציאה משכם. שניים עד שלושה בחורים עברו בתאי הבידוק במשך דקה. זמן ההמתנה בתורה היה בין 20 ל-40 דקות.

בתור ה"הומניטארי" המתינו לעיתים עד 60 הולכי רגל. בדיקת האנשים שעברו בתור ה"הומניטארי" לא הייתה אחידה. כאשר נבדקו התיק ותעודות הזהות של כל אדם ואדם (נשים וגברים כאחד) זמן ההמתנה היה כ-15 דקות. כאשר נתנו לנשים לעבור באופן די חופשי ורק הגברים נבדקו, היה זמן ההמתנה 8 דקות. מפקד המחסום אומר שזה נתון להחלטתו מתי להעביר קבוצה גדולה של אנשים בבית אחת ומתי לדרוש שכל אדם ואדם ייבדק.

אלה שהיו בלוויית מספר גדול של ילדים קטנים, או שעברו עם עגלת תינוקות או חבילות גדולות, או שהרגישו שהם היו מקרים מיוחדים, היו עוברים לתור שמדרום לתור ההומניטארי והיו מדברים ישירות אל החייל. לעיתים היה החייל מעביר אותם ולעיתים לא. היה שם איש צעיר שטען שהוא שחקן כדורגל ושהוא יאחר למשחק שעמד להתחיל בעוד עשר דקות בקלקיליה. החייל הבודק ביקש ממפקד המחסום להחליט. המפקד העביר אותו. הוא אמר לי שהוא עצמו משחק כדורגל ויודע איך זה לאחר למשחק.

היה שם בחור צעיר עם גיבנת שחיכה בתור ה"הומניטארי" ושטען שמאחר שיש לו כאבי גב קשה לו לחכות בתור הרגיל. הוא נשלח חזרה לתור הרגיל. איש צעיר, לבוש בהידור עם כותנת ארוכת שרוולים, עניבה ומכנסיים אלגנטיות טען שזאת זכותו לעבור בתור ה"הומניטארי" מאחר והוא שוטר של הרשות הפלשתינאית. מפקד המחסום החזיר אותו לתור הרגיל.

תור כלי הרכב היה הפתעה גדולה עבורי. הפעם האחרונה בה הייתי בבית איבא, הייתה לפני כחודש ימים, כך שיתכן וכללים מסויימים השתנו מאז.  בעבר, כאשר הייתי במחסום בית איבא היו תורי כלי הרכב בעייתיים. ההמתנה ארכה לעיתים שעה או יותר, בעיקר ביציאה משכם. בדיקת אוטובוסים ומיניבוסים שעזבו את שכם הייתה נמשכת לפעמים עד 12 דקות מהרגע שהם הגיעו לתא הבידוק. אם היה תור ארוך ההמתנה הייתה ארוכה עוד הרבה יותר. היום זה לא לקח יותר מאשר דקה לבדוק אפילו אוטובוסים בתא הבידוק. הן התור לשכם והן התור ממנה נעו במהירות. לא יותר מאשר 4 או 5 כלי רכב נאספו בתור והאחרון חיכה אולי 6 דקות.

לא היו עצורים בזמן שהיינו שם.

הולכי רגל שנכנסו לשכם לא נבדקו.

לשני כלי רכב ישראליים (ערבים ישראלים) נאמר לנסוע בעקבות ג'יפ צבאי עד למחסום מכיוון קוצ'ין. הם נתפסו כשהם מנסים להגיע לשכם דרך כביש שבו אסורה תנועה שאיננה צבאית. לא הירשו להם להיכנס לשכם דרך מחסום בית איבא והם ניסו למצוא דרך אחרת להגיע לעיר. אחרי שהוא דיבר עם החיילים בג'יפ, שלח המפקד את שתי המכוניות הבית. הן לא עוכבו במחסום בית איבא.

 בשעה 16:29 הגיע עגלה רתומה לחמור, עמוסה ספות חדשות שכל אחת מהן הייתה ארוזה בנייר וביריעות פלסטיק. מפקד המחסום לא הרשה לעגלה לעבור. כמה דקות אחר כך, כאשר החלטנו לעזוב הלכתי לשאול את המפקד מדוע לא הורשו הספות לעבור. באותה העת התקרבו אל המפקד שתי נשים מתכנית הליווי האקומנית. הסתבר שהן צפו בנעשה במחסום משכם וראו שהעגלה עם החמור חזרה מן המחסום עם כל הספות. גם הן רצו לדעת מדוע לא נתנו לספות לעבור. מפקד המחסום אמר שזאת שאלה ביטחונית. שתי הנשים הסבירו שאם לא ירשו לספות לעבור על העגלה הרתומה לחמור, תצטרך משאית לקחת אותם למחסום אחר המיועד לסחורות, ושזה יהיה תהליך ארוך הרבה יותר והרבה יותר מסובך. הקצין הסכים בקושי רב לתת לספות לעבור על העגלה ואחת הנשים חזרה בריצה לומר זאת לעגלון.

בנקודה זאת עזבנו וכאשר התקשרתי יותר מאוחר לאחת מן הנשים האקומניות כדי לברר מה קרה היא אמרה לי ששלוש עגלות רתומות לחמורים וטעונות ספות עברו. הקצין דרש שיורידו כל ספה מן העגלה והוא ניסה לראות דרך הנייר אם יש משהו חשוד. מדהים איך  מחוות קטנות כאלה של נדיבות הופכות לחשובות כל כך במקום הזה של סבל.

מחסום ג'ית לא היה מאויש כאשר עברנו שם בשעה 18:00.

היה מחסום פתע בצומת שבין ג'ית והעיירה פונדוק, בדרך לכפרים של פרתח ואמטין. המחסום היה בדרך 55 בצומת הזה ובדק את כלי הרכב שנעו צפונה. אנחנו נסענו בכיוון דרום וכמעט הושלכנו מן הכביש על ידי מתנחלים שנסעו בכיוון ההפוך ושניסו לעקוף את המחסום.