בית לחם, יום ו' 3.10.08, בוקר

צופות: 
אפרת ב., קלר א .(מדווחות)
03/10/2008
|
בוקר

בית לחם   9:00 – 11:15 תקציר: החיילים מונעים מעשרות ילדים קטנים מעבר במחסום.            קצין מג"ב מנסה לסלק אותנו.

בתחילת המשמרת היו רק שתי עמדות פתוחות ותור ארוך של פלסטינים. בעקבות פנייה שלנו נפתחה עמדה שלישית למרות שבהתחלה ענו שאי אפשר כי אין כוח אדם.המעבר בצד הישראלי נהיה קצר יותר אבל הרבה אנשים נעצרו לידנו וסיפרו שבצד השני מחכים מאות אנשים, וביניהם נשים וילדים, ואנשים שלא רגילים לעבור במחסום ולא מכירים את כל הפרוצדורות כך שגם זה מאריך את העניין.

בתום עיד אל פיטר הגיע יום שישי ולרבים חשוב להגיע לעיר העתיקה ולטייל עם הילדים.התסכול העיקרי שלנו היה סביב כל המקרים שבהם אב נאלץ לחזור עם בנו/בתו או לחילופין לעבור לבד ולתת לבן/בת לחזור לבד לבית לחם. בכל המקרים היה לאב רישיון עבודה וגם קושאן לילד/ה אבל הוא לא דאג לאישור מיוחד והילדים לא הורשו לעבור. "מה – הוא הולך לעבוד עם הילדים?!" גם כשמטרת הביקור הייתה לראות את אמא שבבית חולים, או לבקר אח שעבר ניתוח. כל זה לא חדש כמובן אבל היום היו הרבה מאוד מקרים כאלה והיה קשה לראות את הפנים העצובות של הילדים הנדחים. הם היו לבושים חגיגית ונרגשים מאוד (אחרי המתנה של שעה ומעלה בצד השני, ושם כן נתנו לעבור) ונכונה להם אכזבה קשה. חלק מהאנשים ניסו את מזלם בעמדה אחרת, התחננו, שום דבר לא עזר.גם ההתערבות שלנו לא עזרה.
 

דווקא שתי החיילות והחייל שישבו בעמדות לא היו בוטים, לא צעקו ולא השפילו את הפלסטינים אלא רק חזרו על המנטרה "אלה הפקודות שלנו". הם לא היו מסוגלים להסביר את הפקודות. הרי מדובר בעוול אווילי וידוע לכל: אדם מקבל אישור עבודה בישראל, כלומר אינו מהווה איום בטחוני לדעת השב"כ, אבל כשאותו אדם מבקש לטייל ביום חופשי עם בתו – זה הופך אותו למסוכן? הרי ברור שאין לזה כל קשר לביטחון. אולי מחסוםווטש צריך להעלות את הנושא הקשה הזה של הילדים ולהכריח את הצבא לדון מחדש במדיניות האטומה הזו.קצין מג"ב בא לחלץ את החיילת שנדרשה לחשוב על מהות הפקודות שהיא קיבלה בקשר לילדים. הוא דרש מאיתנו לעמוד בחוץ כי אנחנו "מפריעות לחיילים לעשות את עבודתם"...  אולי הוא לא לגמרי טעה והלוואי שאפשר היה להפריע יותר...

הוא איים לעכב אותנו ויצאנו אבל אפרת העמידה אותו במקומו כשדיברה עם מפקד המשטרה הכחולה במחסום בית לחם.