בית איבא, יום ד' 10.9.08, אחה"צ

מחסום בית איבא

15.10 (בשעון פלסטין – 14.10).

אין מכוניות בכניסה, וגם לא ביציאה משכם.

בסככת הולכי הרגל מעט מאד אנשים. החיילים עומדים משועממים ומוכנים לדבר איתנו.

איש המת"ק - א' - מספר שבבוקר היה "בלגן".  בעצם, ההוראה היא לא לבדוק בכניסה אלא רק מפעם לפעם. אבל חייל החליט על דעת עצמו לבדוק בקפידה, ונוצר תור ארוך ללא כל צורך.

רק לאחר התערבותו של א' בטלפונים לפיקוד ולמת"ק,  התקבלה הוראה חד משמעית להפסיק לבדוק, והחייל נאלץ להפסיק.  (בשובנו הבייתה קראנו בדוח של רינה צ. – מהבוקר – שאמנם כך היה).

שאלתי את א' על מה יושב שם מעוכב.

התשובה: הוא עולה ב"מקוצרת". כלומר 4 הספרות האחרונות בתעודת הזהות שלו זהות לאלה של מבוקש. לכן מעכבים אותו ובודקים עם השב"כ אם הוא אותו מבוקש או לא.

אלינה שוחחה עם החיילים, בקשה לשמוע מהם מהו יחסם אל נשות מחסוםwatch. הם אמרו "הן מפריעות בעבודה".

לשאלתי במה אנחנו מפריעות, ענו: "לא אתן (כמובן), אבל יש נשים מהארגון שלכן שמציקות לנו בשאלות למה אנחנו עושים כך ולא אחרת". היות והשטח היה כמעט ריק - ניצלנו זאת לשיחה.

אחד החיילים אמר לי שהוא איננו ציוני. הוא עלה עם משפחתו לארץ מאוסבקיסטן לפני 9 שנים. התקבל לעתודה האקדמית, אך במקום להמשיך בלימודים באוניברסיטה הוא התנדב לשרת בצבא 3 שנים.

-למה?

+ כי זה חשוב לאישיות שלי.

- במה?

+ השירות הצבאי מחנך לערכים, להתחשבות בזולת, לעזרה הדדית, לאחריות, ערכים חשובים שלא מקבלים אותם במקום אחר.

- את זה לומדים בשרות במחסומים?

+ גם במחסומים, אך בעיקר בשרות הקרבי שאליו התגייסתי.

אלינה, העיתונאית, ניסתה לדובב חייל אחר, לידו:

- איך אתה מרגיש במדים ובנשיאת נשק מול אוכלוסיה אזרחית תמימה שעוברת המחסום?

+ הם אינם תמימים. הנה עכשיו תפסנו מישהו מבוקש על ידי השב"כ. לולא המחסום לא היינו תופסים

   אותו.

- בגלל חשוד אחד מענישים את כל התושבים?

+ כן. אחרי כל שלושה תמימים יש אחד חשוד, ותפקידנו להגן על עצמנו מפניהם.

- איך אתה מגן מכאן על ישראל, כשזה במרחק 50 ק"מ?

+ אני מגן על יהודים שנמצאים כאן בהתנחלויות.

- למה הם צריכים בכלל להיות כאן?

+ עד שיעשו הסכמים, בינתיים אסור לנו להפקיר אותם. חובתנו להגן על יהודים.

אלינה ממשיכה בשאלות הנוגעות לענישה קולקטיבית, והוא ממשיך בתשובות.

 לבסוף היא מתייאשת ומפסיקה את השיחה.  פונה אלי: "זה כמו לדבר אל הקיר...".

מה שקשה לה לראות – לדבריה – זה שנערים כל כך צעירים, ילדים, מקבלים תפקידים צבאיים נוקשים ולא אנושיים, שהם בכלל אינם מסוגלים להבין ולמלא אותם כראוי.

"אצלנו נער כזה עדיין נחשב ילד, ומתייחסים אליו בבית כאל ילד. וכאן... החייל אטום לכל סוג של אמפטיה אנושית אל האנשים שהוא מופקד עליהם".

באותו זמן שאנו משוחחות איתם, חייל אחר מספר לתמי שהחיילים שמשוחחים איתנו משקרים לנו. כשאנחנו לא נמצאות שם, הם מתנהגים בגסות לאנשים, כלל לא כפי שהם משתדלים להיראות בפנינו.

א', איש המת"ק, סיפר לנו שבשבוע שעבר הגיעו "נשות כחול לבן" ונכנסו עם כיבוד לתוך המחסום. החיילים קיבלו אותם בשמחה, והתכוונו להתכבד בממתקים מבלי להתחשב כלל בצום הרמדאן. א' דאג לכך שהם יתרחקו מהמחסום למקום אחר, ושלא יאכלו לעיני הצמים.

אני שואלת את המפקד מדוע יש במכלאה מעוכב? התשובה: 4 הספרות האחרונות בת.ז. שלו זהות לאלה של מבוקש. בשב"כ בדקו ומצאו שהוא אמנם מבוקש. עכשיו מחכים שהשב"כ יגיע לקחת אותו לחקירה.

15.15 אוטובוס מלא נוסעים עוצר לבדיקה. בודקים רק את ת.ז. של הנהג. (לתפארת חג הרמדאן).

16.00 אנו עוזבות.

בדרך למכונית, אלינה עוצרת נשים שיוצאות מהתור ההומניטרי, ומבקשת לשמוע מהן מה הן יודעות על נשות מחסוםwatch. הן אינן מדברות אנגלית, ואז להפתעתנו היא מדברת איתן בערבית שוטפת...

הן משתמטות מתשובה.

אלינה אינה מוותרת ופונה באותה שאלה - בערבית - אל שני גברים. הם שמחים לענות לה בהרחבה:

זה כבר 7 שנים שהם רואים אותנו כאן יום יום. אנחנו עוזרות כמייטב יכולתנו, והם מאד מעריכים אותנו.

מתברר שאלינה היא בת לאב פלסטיני שנסע לגרמניה ללמוד ושם נשא אשה גרמניה. סבא שלה ומשפחתו גרים עד היום באום אל פאחם. היא מבקרת שם מדי פעם, וכמובן הנושא חשוב לה.

בדרך חזרה, ניסתה לדובב גם אותנו. וכך, בסיכום, קיבלה דעות וגישות מכל הנוגעים בסכסוך...

גם לנו ההיכרות איתה הייתה חוויה מרגשת ומענינית.

כאמור, לא היה במחסום בית איבא שום אירוע מעניין לדיווח בשעות אלה.

עזבנו, בדרך לענבתא.