בית איבא, זעתרה (תפוח), חווארה, יום ב' 8.9.08, בוקר

צופות: 
יהודית ק. וחנה ב. (מדווחת)
08/09/2008
|
בוקר

 
 
זעתרא:
מעט מאד תנועה למרות השעה המוקדמת (07:30). את המחסום מאיישים אנשי מילואים. בודקים בעיקר תעודות.
בחור ישראלי ניגש לבקש עזרתנו. הוא מעסיק שלושה פלסטינים. יש לו ולהם את כל האישורים הנדרשים. כאשר הגיע למחסום עבר במסלול לישראלים (שהוא קרא לו המסלול ל-VIP פלסטינים!) ונעצר ע"י החיילים שלקחו לו את תעודת הזהות (הכחולה) והודיעו לו כי יעכבו אותו לשלוש שעות. הוא מאד כעס - "מה זה אני יהודי וישראלי ולוקחים לי תעודה ומענישים". הסברנו לו את "חוקי" הכיבוש והשארנו אותו לטפל בעניניו בכוחות עצמו.
 
בית איבא: (08:45)
מעט מאד תנועת הולכי רגל. לכיוון שכם בעיקר סטודנטים ותלמידים. שתיים שלוש אימהות עם תינוקות על הידיים. שתי משאיות עברו במהירות וגם שאר תנועת כלי הרכב מהירה מאד. ההסבר היחיד הוא כי ברמאדן אנשים מצמצמים את פעילותם מאד. הקיוסקים היו סגורים. גם הנגריה נפתחה רק סמוך לעזיבתנו.
 
חווארה: (10:00)
מחסום כמעט ריק. תנועת מכוניות מועטה מאד ומגרש החניה לא מלא. הנהגים התלוננו מאד - חודש קשה הרמאדן, למרות שהעסקים לא פורחים גם בשאר ימות השנה.
 
נשים בכחול לבן:
הפעם הופיעו בשתי מכוניות. האחת הקטנה של הגברת עם הכובע השחור והשניה מכונית סטיישן 4X4 שגררה אחריה טריילר. נעצרו בתוך המחסום ומן המכונית הגדולה יצא גבר ענק ממדים שחיבר חוט חשמל לעמדת החיילים ופתח קיר אחד של הטריילר ונוצר קיוסק. הגבר עמד בפנים והחיילים ניגשו לחלון לקבל את הנדבות.
הרבה חיבוקים והסתחבקות. פרט למטורפת היו אתה עוד 4 נשים והגבר בקיוסק. לחיילים חילקו שוב את הדף המשמיץ אותנו ודגלונים - הפעם לבנים. החלה ריצה זריזה ממקום למקום עם הכיבוד והשתיה. חיילים עזבו את "משמרתם" ורצו לקיוסק המאולתר לזכות בכל טוב.
אחרי שכולם אכלו ושתו הגיע  תורנו. המטורפת עם הכובע ניגשה אלינו והתחילה בהשתוללות. אנחנו החלטנו מראש כי לא ניכנס לשום דין ודברים ובכך עמדנו בגבורה. לא הוצאנו מילה מפינו. לעומת זאת היא נתנה הצגה מלאה. קללות (נאציות, מטורפות, מנוולות וכדומה) ושעור "בהיסטוריה" ובעובדות החיים. אח"כ התחילה לבעוט בקיר מימין ומשמאל אלינו. כמו ילד בהתקף עמוק. אח"כ ירקה על הקיר (טוב שלא עלינו). אח"כ שוב בעיטות וגידופים. בינתיים הופיעה התגבורת - הגבר הנהג ניסה "בנועם" לשכנע את יהודית על מעשי הפשע שלה. כאשר האנגלית לא השפיעה ניסו בעברית - וכשהוא התייאש הופיעה עוד אחת וקיללה. כמובן צולמנו מכל הכיוונים. המטורפת עם הכובע נזכרה שפגשה בי בארוע שבו תפסו לכבוד חברי הכנסת ילד "עם צינורות" שהיה בבית כעבור כשלוש שעות. מיד נזכרה שאני אשמה ומעודדת את המחבלים. "זכויות אדם - תסעו להודו ותעשו שם לזכויות אדם" "הם לא בני אדם" וכד'. כל המחזה הזה לקח כשעה. החיילים כמובן נהנו מאד - מ"צ אחת אפילו הרגישה צורך לחבק את בעלת הכובע, אבל הפלסטינים בצום, לא צחקו בכלל. כשעזבנו הם טרחו להסביר לנו כי ראו את הכל ושמעו ושהם נאציות. היתה לי הרגשה שהם פחדו שיעונה לנו רע.
טארק המת"קניק היה הקצין היחיד שאנחנו ראינו. הוא עמד מנגד וכמובן לא התערב. כאשר הודענו לו שנתלונן עליו הוא נבהל וכאשר הנשים עזבו  ניסה להסביר לנו "את עובדות החיים" - למה החיילים שונאים אותנו ואוהבים את ההן. ההסבר היה מיותר - אנחנו לא נולדנו היום (לצערנו). התכוונו לנסוע לבית פוריכ - אך היות והמטורפים היו בדרכם לשם החלטנו ב-12:00 לחזור הביתה.