בית פוריכ, חווארה, עטרה, יום ש' 6.9.08, אחה"צ
עטרה: (15:00)
המחסום לא מאויש. במקום ניצבת עדיין העמדה והבטונדות אך אין חיילים. במגדל השמירה הניצב סמוך למה שהיה המחסום יש חייל ומשקפת. הרבה מאד מכוניות בדרכן מרמאללה ואליה - ממש "רחוב אלנבי".
בית פוריכ: (15:35)
מחסום ריק, כמעט ואין תנועה. המכוניות המעטות עוברות במהירות. על השלט המזהיר מפני מעבר אל שטח שבו פועלת המשטרה הפלסטינית מודבק השלט של הנשים בכחול לבן "תודה לווטש במחסום על עזרתכן להצלחת מאבקנו פעילי תנועות הטרור". נעמדנו על קצות האצבעות והסרנו את השלט - שחשבנו לנכס אותו לעצמנו. באותו רגע הופיע מפקד המחסום (בדרגת סמל ראשון) ובתוקפנות מבהילה "הזהיר" אותנו שלא נעיז לגעת בעוד משהו ששיך למחסום. שאלנו אותו אם השלט שלו והתשובה הייתה "כן, קבלתי מן הנשים היקרות של כחול לבן".
שאלנו את נהגי המוניות לאן נעלמו האנשים - נראה היה כי בשעה זו יחזרו אנשים מעבודת יומם בדרך להכנות לארוחת הערב - אך לא קבלנו תשובה ברורה.
חווארה: (16:30)
המחסום ריק . בשנים הארוכות שאנחנו שם עוד לא ראינו כדבר הזה. המעבר הממוצע לקח לא יותר מדקה. עוד אנו צופות באנשים מתקרבים למחסום וכבר עברו. בין התדהמה להלם לא ידענו את נפשנו. לאן נעלמו האנשים? נשארנו במקום כמעט עד חשכה ושום דבר לא השתנה. המחסום היה רוב הזמן ריק מאנשים. בדיקת המכוניות משני הכיוונים הייתה שטחית ומהירה ופרט למכונית אחת שנשלחה על עקבותיה כולם עברו במהירות.
היות ולא היו כמעט אנשים במחסום לא הייתה לנו כל סיבה לפנות לחיילים - אבל "מי שלא בא אל הרב הרב בא אליו". עמדנו כצעד מעבר לקו הכחול, שהיה בעבר לבן ואח"כ אדום כאשר הופיע מולנו חייל ודרש שנעבור לצידו השני של הקו הכחול.
סירבנו.
הוא הציע שיזמין משטרה ואנחנו חשבנו שזה רעיון מצוין. עוד ניסיון להזיז אותנו, ושוב לא זזנו.
"אתן מפריעות לי בעבודה" "בעבודה? אין כאן נפש חיה!" - מי יודע, אולי גם החייל הבין שמשהו פה "לא מתיישב על השכל", כי יותר לא שמענו דבר.
מברור עם נהגי המוניות למדנו שכנראה שעת העומס היא בשעות 14:00 - 16:00 ונשתדל להקדים בשבוע הבא.