אין ספק שהקורונה הקפיאה את העולם. העולם נעמד על סימן שאלה. לפעמים נסוג לפעמים געש. כמו הים. אלא שהים תמיד שם. הקורונה הגיעה לפתע וצריכה היתה להעלם לפתע אחר. או להשאר ולהתרגל לחיים.
וכך אנחנו כמו שאר העולם חיכינו שיהיה איזה סימן קריאה. שאפשר לחזור לחיים. וזה לא היה קל. מערכות שמתקיימות על נהלים, קשה להם להתחדש, להשתנות, להתאים.
מתחת לשולחן ניסינו להזיז. עשינו הכנות למרות שהכול היה לא ברור. כמעט פועל כנגד. והמשכנו.
שבועיים ראשונים ובהם קבוצות רשומות, ומוכנות, בוטלו ועברו לאוגוסט.
באיזה פעילות קומנדו חודרת מבצרי שלטון גרמנו לצבא לפתוח את ישראל לטיולים של פלסטינים וזה כולל גם את ימי הים שלנו. יש דברים שיסופרו ליד המדורה כשיחזור הפלמ"ח. עד אז השתיקה יפה להם.
רק משפט אחד נוסף: המילה "נהלים" תופסת מקום מאד נכבד באוצר המילים הצהלי והיא יכולה לגמוז כל רעיון מקורי, או מפיח תקוה שעולה על הדעת. הכול מתיישר לפי הנוהל. והמחשב.
בסופו של דבר הגיע האוטובוס הראשון, אחרי התגברות על עוד נוהל, וירדה ממנו קבוצה צוהלת של ילדים ואמהות.
הדבר המדהים בפלסטינים, וסליחה על ההכללה אבל היא פועלת, וגם מצערת. פלסטינים כל כך מורגלים בלחכות. אם היינו מדמיינים כמה זמן הם מחכים לכל דבר, וגם הידיעה שהחיכיון לפעמים לא יגמר בטוב, כל הנושא של הזמן המבוזבז ואי הודאות ששולטת בחייהם הוא נושא מאד מאד כאוב.
בכל מקרה הקבוצה ירדה, החליפה בגדים, והים חיכה לה לא במיטבו. גם בים אנחנו לא שולטות. זה לא שאפשר לקבוע לו נוהל "תהיה נקי ושקט בין 9:00 ל13:00 בימים ב',ד',וה'. ותשלח את המדוזות לחופים אחרים. לא. הוא עצמאי. וגם כאן ההבדלים.
מי שבא לים בפעם הראשונה אין לו מושג. מה זה המים האלה? מלוחים? שורפים בעיניים? המדוזות?
והוא, או שנכנס בלי לתת את הדעת, ונבהל בהמשך או מסתכל מהחוף בחשד, מה זה הדבר הגדול הזה. ונצמד ליד של המתנדבת, ועושה צעדים קטנים וחוזר, אך לא עובר זמן ארוך והוא שם בפנים כולו. כאילו היה שם תמיד.
החוויה הראשונית, הטריה, היא כל כך פותחת. מלאה צחוק, של שמחה ושל פחד ומהר מאד הופכת לכיף גדול. אמהות עם בגדים כבדים, שמלות וחיג'אב, גם הן מבקשות יד עוזרת. מוצאות עצמן בתוך הגלגל הגדול ששומר עליהן מכל משמר ושוכחות את העולם. שוכחות את הילדים שאיתן, את הבישול והכביסה, את הבעל שהשאירו בבית ומתמכרות לדבר החדש הלא מוכר הזה.
בהמשך היום, שכולו רצוף בפעילות, אנחנו פוגשות אותן נקיות ויפות אחרי הים. לבושות בבגדים שהוכנו ואולי אפילו נקנו עבור היום הזה. רוצות לנצל עד תום את הזמן הקצר שניתן להן. רוצות לטייל ביפו, להישאר לשקיעה, לנוח בפארק ואולי עוד דברים שלא אומרות לנו.
לקראת סוף היום יש פעילות לילדים במועדון רביטא ומעגל נשים במרכז הצעירים ביפת 83. שם אנחנו לומדות להכיר אחת את השנייה. על הצדדים האחרים. על חיי היום יום, הטוב והרע והקשה והכיבוש. אנחנו מנסות ללמוד וגם להתחבר. זה יום קצר המנסה להגיע להרבה.
