המעבר במחסום מיתר מעומר השלווה ושופעת הירק בדרום הארץ לאזור דרום הר חברון הצחיח והעני הוא חוויה בפני עצמה. הניגוד החד בנוף מעצים את תחושת הדיסוננס שבין מציאות החיים השונה של בני אדם שמחסומים מפרידים ביניהם. בעומר ישנים בבטחה בלילות, בעוד במרחק מחסום גדול אחד, חווים פלסטינים לילות של אלימות מתנחלים ופשיטות צבא.
אמצע יולי, ואני חוזרת למסאפר יטא עם משמרת של הקבוצה הדרומית של מחסוםווטש. הייתי כאן לפני חודשיים כשהפגנו לשווא נגד הפינוי המתוכנן של כפרי האזור. עכשיו, במהלך תמרוני צבא באש חיה כשהפגזים עפים מעל, החיים כאן קשים עוד יותר.
בכפר ג'ינבא, מכוניתה של משפחה עם ילדים קטנים שיצאה לבקר קרובי משפחה בכפר סמוך לרגל חג הקורבן (עיד אל-אדחא), הוחרמה על ידי הצבא. לרכב היה רישיון אך למשפחה נאמר כי הם נכנסו לא רק לשטח אש, אלא לשטח צבאי סגור. בכניסה אליו עם רכב ניתן להחרים את הרכב ולעצור כל אדם שהולך רגלי. המשפחה נלקחה לחקירה ולאחר מכן נשלחה לדרכה ברגל בחום היום. דרך נפלאה לבלות חופשה. חשבתי לעצמי שזו עוד דרך לנתק פלסטינים ממגע עם העולם החיצון, עם פעילים, דיפלומטים, סתם כל מי שיכול לספר את הסיפור שלהם לעולם. במילים אחרות, חייהם יהפכו לשקופים יותר ויותר.
ביקרנו בביתו של סעוד דאבאבסי בכפר ח'אלת א-דבע (75 תושבים). הוא סיפר לנו שעבד בגינה ואשתו וילדיו היו בבית, כשלפתע חדר קליע טנק דרך גג הפח. זו לא הייתה יכולה להיות ירייה אקראית. הבית היה כנראה מטווח בתרגיל הירי. הסתכלתי על הילד הקטן שישב על ברכיו של סבו ותהיתי, כפי שאני עושה לעתים קרובות כשאני רואה ילדים, מה צופן להם העתיד. תהיתי אילו זיכרונות יהיו לילד הזה. איזה טראומות? ובניגוד לילדים ישראלים, קשה להאמין שיזכה אי פעם לעזרה פסיכולוגית כלשהי.
חשבתי גם על הגברים האחרים שסיפרו לנו את סיפוריהם. תהיתי אם הם עדיין חשים תקווה כלשהי כשהם מקבלים משלחות המגיעות אליהם מכל העולם. סיפרתי להם שכשהגעתי לישראל הלב שלי היה טהור, מלא תקווה לשלטון צדק. עכשיו הלב שלי שחור, קודר מבושה ועצב. הם אמרו לי שעלינו להמשיך ולבוא. שזה באמת ממלא אותם בתקווה.
כמה אנשים אמרו לי היום שהם לא הולכים יותר לשום הפגנה או מחאה כי הם לא מאמינים ביכולתן להשפיע. לא בזבזתי זמן בניסיונות שכנוע. רציתי לומר להם שאפילו שהמצב גרוע... וגם בי נותרה רק מעט תקווה... אנחנו חייבים להמשיך לנסות למחות ולפעול.
פלאש-בק להפגנה במאי נגד פינוי הכפרים במסאפר יטא
ביום שישי חם מאוד, 20 במאי, הצטרפתי להפגנה של פעילי שלום נגד פינוי סופי של למעלה מ-1,000 תושבי מספר יטא מבתיהם. המתנחלים מההתנחלויות הסמוכות הגיעו גם הם, כדי לתקוף אותנו. משום מה, הקו שקבע את גבולות שטח האש, שורטט במרחק חוט השערה מההתנחלויות הסמוכות. ברגע שהגענו לראש הגבעה, וללא כל אלימות מצדנו, החלו החיילים שליוו את המתנחלים, להטיל לעברנו רימוני גז.
לפתע ראיתי מעין שובל עשן עושה דרכו אלי, כמו שמותיר מאחוריו מטוס באוויר, אבל זה היה רימון גז שנורה מג'יפ במעלה הגבעה. התחילה מהומה. אנשים נדחפו במורד הגבעה, והבחורה שעזרה לי (אני לא יכולה ללכת על טרשים) הסתובבה וצעקה, "אל תירו! אל תירו! " ובעוד המלים יוצאות מפיה שמעתי בום מאחורי ועננת גז סגרה עלי, זה מעולם לא קרה לי. לא יכולתי לראות, העיניים בערו, הפנים בערו, ופתאום גם לא יכולתי לנשום. הייתי ממש בהלם. אנשים התחילו לעזור לי, להוביל אותי, וברגע מסוים מישהו הניף אותי בזרועותיו ורץ איתי במורד לאמבולנס. אחר כך הצלחתי לאתר את החובש הפלסטיני ולהודות לו. הוספתי שעבר הרבה זמן מאז שהייתי בזרועותיו של בחור צעיר...
ברור לי שיש ביניכם מי שתוהים מדוע אני עוד עושה דברים כאלה בגילי . אני מודה שעליתי לישראל מדרום אפריקה מתוך אמונה שלעולם יהודים לא ינהיגו כאן משטר אפרטהייד. ועכשיו, מה שנעשה כאן בשמי הוא זוועה ואני אלחם בזה בדרך היחידה הפתוחה בפני (אני בת 83).. מה שנעשה במסאפר יטא, בשמי כביכול, הוא פשוט נורא. למעלה מאלף אנשים יגורשו מאדמתם בתירוץ של "פלישה לשטח אש". אז למה המתנחלים לא מגורשים כמוהם? הם התנחלו שם באופן לא חוקי, מקבלים מהמדינה (ממני) כבישים, חשמל ומים. אני אלחם באפרטהייד בכל דרך שפתוחה בפניי, בתקווה שיותר אנשים צעירים יצטרפו אלינו.
והנה עוד צילום שיכעיס אנשים. אני תמיד אעמוד עם דגל פלסטיני בשטחים הכבושים. האנשים האלה ביקשו להצטלם איתי, לא אני איתם. אחת אמרה לי שבערבית פירוש שמה (אמל) – תקווה. לה עדיין יש תקוה. לי כבר לא, לא בחיי.
