מתנחלים אלימים

המטרה המוצהרת של המתנחלים היא למנוע אפשרות של פתרון מדיני, תוך קביעת עובדות בשטח. יש בקרבם ציבור שפועל באופן קבוע ליצירת חיכוך והבערה של השטח. לאחר מכן מנוצל המצב הנפיץ להרחבת מפעל ההתנחלויות. המתנחלים מגובים בלובי שלטוני חזק ובגב כלכלי איתן, המאשר תוכניות בנייה והרחבה של התנחלויות וכבישים נפרדים (על חשבון אפשרויות הנסיעה של הפלסטינים), אשר יובילו את המתנחלים למרכז הארץ במהירות, ללא מחסומים ומגע עם הפלסטינים. המטרה היא להגיע למיליון מתנחלים עד 2030.

על פי הסכמי אוסלו חולקה הגדה לאזורים שיהיה בהם רצף פלסטיני. כשההסכם התפוגג, החלו המתנחלים להקים מאחזים והתנחלויות במיקומים אסטרטגיים, שיקטעו את היתכנות פתרון שתי המדינות. הדבר מתבצע באמצעות חתירה ליצירת חיץ מפריד של גושי התנחלויות בין איזורי הגדה השונים (144 הם מאחזים בלתי חוקיים שאינם מפונים) בין צפון הגדה למרכזה ולדרומה; יצירת מובלעות של הערים שכם, רמאללה, וירושלים תוך ריסוק הקשר האורגני ביניהן לרוב חלקי הגדה; והפרדת בית לחם מדרום הגדה. במצב זה, הפלסטינים נאלצים לנסוע בדרכים עוקפות, משובשות וארוכות, לעבור מחסומים פנימיים רבים בדרכם בין גוש לגוש, לוותר על שטחים חקלאיים פרטיים רבים ולפצל את מרחב חייהם וחיי משפחותיהם בין אזורים מבודדים.

התוצאה ארוכת הטווח של תכנית המתנחלים עבור הציבור הישראלי היא הנצחת הסיכסוך כמלחמה שאינה נגמרת. הפתרונות שייתכנו הינם מדינת אפרטהייד אכזרית, המתקיימת על חרבה ועל הצבת חייליה הצעירים בכל אזורי הגדה; או מדינת כל אזרחיה עם בעיות דמוגרפיות חריפות, אשר תוביל למציאות חברתית אלימה ביותר.

התנחלויות משתלטות על שטחים חקלאיים סמוכים ומספחות אותם אליהן: לא רק שמדינת ישראל אינה מאפשרת לחקלאים הפלסטינים לבנות על אדמותיהם בשטחC , המיועדות בעיקר להרחבת מפעל המתנחלים, אך גם כדי לעבד את אדמותיהם שבסמיכות להן נבנו התנחלויות, נדרש "תיאום" עם הצבא. במצב זה, הפלסטיני צריך לקבל אישור מיוחד כדי להגיע  לאדמתו שלו. לכאורה כדי למנוע חיכוך בין מתנחלים לפלסטינים. בפועל ה"תיאום" נועד למנוע מן הפלסטינים לעבד את אדמתם ולגרום להם לאבד את רכושם ואת מטה לחמם. האיסורים חלים רק על הפלסטינים. למתנחלים מאפשרים לבנות, לרעות, לעסוק בחקלאות, להתנחל בכל מקום, וגם לקחת את החוק לידיהם ולתקוף ולפגוע ולאיים כאוות נפשם.

סאת הסבל של כפרי הגדה לא מסתכמת רק  בהתנכלויות האלימות ובסיפוח הזוחל. היא מתבטאת גם בצמצום משאבי המים מול שפעת מים להתנחלויות.  הזכות למים היא אולי החיונית ביותר בזכויות אדם הבסיסיות. על פי ארגון הבריאות העולמי WHO הכמות המינימלית לנפש היא 100 ליטרים לנפש ליום. מרבית הכפרים הפלסטינים מקבלים הרבה פחות מכמות זו.  בבקעת הירדן מוקצבים ליישובים הפלסטינים רק ליטרים בודדים. כפועל יוצא נאלצו התושבים הפלסטינים לוותר על גידולים חקלאיים ועל צאן להפקת חלב ומוצריו לטובת עצי זית בלבד, שאינם דורשים השקיה.

בעיניים כלות מביטים התושבים ילידי הגדה בשכניהם המתנחלים (שחלקם יושבים על אדמותיהם) ומשתכשכים בברכות שחייה לצד גינות נוי פורחות, בעוד הפלסטינים נאלצים לרכוש מים במחיר גבוה, ולשנע אותם במיכלים, אפילו להשלמת הצרכים הבסיסיים.
לא אחת קרה שמתנחלים ירו במכלי אגירת המים על הגגות וחוררו אותם. יתרה מכך, ביוב ואשפה זורמים לכפרים מן ההתנחלויות היושבות בגבעות שסביב הכפרים הפלסטינים.

מפעל ההתנחלויות המתעצם בגדה המערבית הוא מכשול בל יעבור לכל הבנה והסכם עתידיים; מעצם כך, הרי הוא מעמיד בסכנה את הציבור הישראלי שומר החוק; המחיר הכלכלי שכל אזרח משלם עבור סלילת כבישים, אספקת מים וחשמל למאחזים בלתי חוקיים, על תחזוקת הנוכחות הצבאית היקרה השולטת על אוכלוסייה אזרחית ורומסת את זכויות האדם שלהם.

היבט קשה נוסף הוא התמודדות חיילי צה"ל,  לדורותיהם, עם שליטה על אוכלוסייה אזרחית ומניעת התלקחות בין המתנחלים לפלסטינים,  זאת בנוסף לשמירה על בטחונם הם ולאחרונה,   אף עם תקיפות מתנחלים.  את מחיר הפעולות האלה, משלמים החיילים לאחר חזרתם לאזרחות.

כך גובה השתלטות המתנחלים על הסכסוך מחיר כלכלי, אנושי ומוסרי כבד מכל אזרח בישראל.