.

מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית, המסכל כל אפשרות להגיע יום אחד להבנות ולהסכם שלום, מעמיד את ציבור אזרחי ישראל שומרי החוק בצד הנפגע בסכסוך הישראלי-פלסטיני. זאת, יחד עם חיילי צה"ל הנאלצים לעמוד בניסיון מוסרי קשה – למנוע התלקחות בין המתנחלים לפלסטינים תוך שמירת ביטחון כל תושבי האזור, ולאחרונה אף להגן על עצמם מפני תקיפות של מתנחלים. ממשלות ישראל באופן גורף נכנעות לדרישות המתנחלים, ובמקרים רבים החיילים פותרים את הדילמה המוסרית בהעלמת עין מן ההתעללות של המתנחלים בפלסטינים, עד כדי מעצרם של הנפגעים.  

המטרה המוצהרת של המתנחלים היא למנוע אפשרות של פתרון מדיני, תוך קביעת עובדות בשטח. יש בקרבם ציבור שפועל באופן קבוע ליצירת חיכוך והבערה של השטח. לאחר מכן מנוצל המצב הנפיץ להרחבת מפעל ההתנחלויות. המתנחלים מגובים בלובי שלטוני חזק ובגב כלכלי איתן, המאשר תוכניות בנייה והרחבה של התנחלויות וכבישים נפרדים (על חשבון אפשרויות הנסיעה של הפלסטינים), אשר יובילו את המתנחלים למרכז הארץ במהירות, ללא מחסומים ומגע עם הפלסטינים. המטרה היא להגיע למיליון מתנחלים עד 2030.

על פי הסכמי אוסלו חולקה הגדה לאזורים שיהיה בהם רצף פלסטיני. כשההסכם התפוגג, החלו המתנחלים להקים מאחזים והתנחלויות במיקומים אסטרטגיים, שיקטעו את היתכנות פתרון שתי המדינות. הדבר מתבצע באמצעות חתירה ליצירת חיץ מפריד של גושי התנחלויות בין איזורי הגדה השונים: בין צפון הגדה למרכזה ולדרומה; יצירת מובלעות של הערים שכם, רמאללה, וירושלים תוך ריסוק הקשר האורגני ביניהן לרוב חלקי הגדה; והפרדת בית לחם מדרום הגדה. במצב זה, הפלסטינים נאלצים לנסוע בדרכים עוקפות, משובשות וארוכות, לעבור מחסומים פנימיים רבים בדרכם בין גוש לגוש, לוותר על שטחים חקלאיים פרטיים רבים ולפצל את מרחב חייהם וחיי משפחותיהם בין אזורים מבודדים.

התוצאה ארוכת הטווח של תכנית המתנחלים עבור הציבור הישראלי היא הנצחת הסיכסוך כמלחמה שאינה נגמרת. הפתרונות שייתכנו הינם מדינת אפרטהייד אכזרית, המתקיימת על חרבה ועל הצבת חייליה הצעירים בכל אזורי הגדה; או מדינת כל אזרחיה שתמחוק לחלוטין את זהותה היהודית של ישראל ותוביל למציאות חברתית אלימה ביותר.

התנחלויות משתלטות על שטחים חקלאיים סמוכים ומספחות אותם אליהן: לא רק שמדינת ישראל אינה מאפשרת לחקלאים הפלסטינים לבנות על אדמותיהם בשטחC , המיועדות בעיקר להרחבת מפעל המתנחלים, אך גם כדי לעבד את אדמותיהם שבסמיכות להן נבנו התנחלויות, נדרש "תיאום" עם הצבא. במצב זה, הפלסטיני צריך לקבל אישור מיוחד כדי להגיע  לאדמתו שלו. לכאורה כדי למנוע חיכוך בין מתנחלים לפלסטינים. בפועל ה"תיאום" נועד למנוע מן הפלסטינים לעבד את אדמתם ולגרום להם לאבד את רכושם ואת מטה לחמם. האיסורים חלים רק על הפלסטינים. למתנחלים מאפשרים לבנות, לרעות, לעסוק בחקלאות, להתנחל בכל מקום, וגם לקחת את החוק לידיהם ולתקוף ולפגוע ולאיים כאוות נפשם.

סאת הסבל של כפרי הגדה לא מסתכמת רק  בהתנכלויות האלימות ובסיפוח הזוחל. היא מתבטאת גם בצמצום משאבי המים מול שפעת מים להתנחלויות.  הזכות למים היא אולי החיונית ביותר בזכויות אדם הבסיסיות. על פי ארגון הבריאות העולמי WHO הכמות המינימלית לנפש היא 100 ליטרים לנפש ליום. מרבית הכפרים הפלסטינים מקבלים הרבה פחות מכמות זו.  בבקעת הירדן מוקצבים ליישובים הפלסטינים רק ליטרים בודדים. כפועל יוצא נאלצו התושבים הפלסטינים לוותר על גידולים חקלאיים ועל צאן להפקת חלב ומוצריו לטובת עצי זית בלבד, שאינם דורשים השקיה.

בעיניים כלות מביטים התושבים ילידי הגדה בשכניהם המתנחלים (שחלקם יושבים על אדמותיהם) ומשתכשכים בברכות שחייה לצד גינות נוי פורחות, בעוד הפלסטינים נאלצים לרכוש מים במחיר גבוה, ולשנע אותם במיכלים, אפילו להשלמת הצרכים הבסיסיים.
לא אחת קרה שמתנחלים ירו במכלי אגירת המים על הגגות וחוררו אותם. יתרה מכך, ביוב ואשפה זורמים לכפרים מן ההתנחלויות היושבות בגבעות שסביב הכפרים הפלסטינים.