קלנדיה, יום ה' 21.8.08, אחה"צ

צופות: 
זולי פ. רות א. (מדווחת)
21/08/2008
|
אחה"צ

15.00 – 17.30

 
נסענו דרך כביש 443 לכיוון מחסום קלנדיה ונוכחנו שהמחסום המאולתר בדרך לשם  היה כמעט ריק.  השארנו את המכונית באחד מ"מגרשי החניה" שלאורך החומה. ליד המגרש יש סככת קפה  ובה ישבו כמה בחורים צעירים שסימנו לנו להתקרב. הם הצביעו לראש החומה והסבו  את  תשומת ליבנו לתוספת החדשה המעטרת אותה . חלקם האמינו  שהתיל
 
אפילו מחושמל, אחרים אמרו שלא. לדבריהם זה נעשה לקראת הרמדאן בכדי למנוע  קפיצתם  של צעירים מעבר לחומה בכדי להגיע לתפילות במסגדים. קיימנו עמם שיחה קצרה  ומדכאת בה ביטאו את תחושת הייאוש שלהם מקיומם של תנאי חיים אחרים בעתיד!

 נכנסנו במעבר הולכי הרגל, שום בדיקה לא נערכת לעוברים מישראל לכיוון השטחים.  שוב שאלנו את עצמנו מדוע במעבר רחל, במחסום בית לחם, על היוצאים מישראל לעמוד  בתורים ארוכים בתום יום העבודה שלהם, להראות תעודות ובחלקם אף לעבור בדיקת כף יד.  סככת ההמתנה הייתה ריקה וגם ב"שרוולים" היו מעט מאד אנשים. עמדנו עמם בתור, שוחחנו עם סטודנטית לפסיכולוגיה הלומדת באוניברסיטת ביר זית וגרה בבית חנינא. עליה לעבור את המחסום מדי יום בשני הכיוונים. זמן העמידה בתור אינו ניתן  להערכה, בדרך כלל כחצי שעה, אך יש מקרים שבהם עליה לעמוד זמן רב הרבה יותר.  מדי פעם נשמעו צרחות מחרישות אוזניים של אחת החיילות שנתנה פקודות לגברת  זקנה: "שימי את הפלאפון שלך על המסוע" וכאשר הפקודה לא מולאה תוך שנייה, חזרה על  עצמה הפקודה בקול רם עוד יותר! התור נעצר לזמן מה בשל ויכוח ממושךשהתקיים בחלון עמדו עם כולם אם מבוגרת ושלושה בנים ם רצו לעבור אך רק לאם ניתן. המשא ומתן הממושך גרם לעומדים בתור
 להתעצבן. אחרי כרבע שעה, חזרו הבנים לכיוון הפלשתיני והאם שולחה לדרכה. אחרי שעברנו גם אנחנו, שאלנו את החיילת בחלון לפשר הדבר. היא ענתה שהבנים באו עם צילומים של הקושן שלהם ולא עם המסמך המקורי, והחוק לא מתיר להעבירם כך.
 ביציאה פגשנו חיילת נעימת סבר ששאלה אותנו איך זה שנשות ווטש תמיד מצדדות רק בפלשתינאים ושופטות את החיילים הממלאים את חובתם. נסינו להסביר לה את עמדתנו (לא היינו לגמרי תמימות דעים בינינו). ושוב עולה אחת השאלות הקרדינאליות לגבי הארגון, מה עמדתנו ומה תפקידנו כלפי החיילים.