אבו דיס, יום ד' 20.8.08, אחה"צ
יצאתי לסיור עם קבוצה של 35 תיירים מכל רחבי איטליה, רובם חברים בתנועת פקס כריסטי.
15.30 – 18.00 אבו-דיס
"לא חלמנו שיש דבר כזה"
רואים את החומה החוסמת את מה שהיה פעם כביש ראשי ישיר ליריחו ולירדן. תגובתם: "לא חלמנו שיש דבר כזה."
עומדים מקרוב על השפעת המחסומים על חיי היומיום של הפלסטינאים. אי הוודאות, גזל הזמן והמרחב, קשיי הפרנסה, המסחר, ניתוק מן המשפחה וכו' וכו'.
שאלות: הלא החומות והגדרות חוסמות גם את הישראלים?
על משטר היתרי המעבר והשהיה – התירוץ הבטחוני, הפרובוקציה.
כיצד יתכן שיהודים שסבלו סבל שלא יתואר גורמים סבל לעם אחר?
איך להבין את אדישותם של הישראלים לנעשה סמוך לביתם ובשמם?
האם לא נשמע קולם של רבנים שמוחים על גזל הרכוש ועל הריגתם של חפים מפשע?
מה עלינו לעשות כדי להחיש את השלום?
הודיתי להם על העניין והסקרנות שהם מגלים בסבל מיותר הנגרם לבני אדם – סבל שהוא רחוק מביתם, בעוולות שאינן נוגעות ישירות לחיי היומיום שלהם.
ביקשתי מהם להעביר הלאה את רשמיהם, ולעודד מעורבות ציבורית ופוליטית שתעצים את הגורמים המעוניינים בהסדר הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני.