מחסומים אז ועכשיו | מחסוםווטש

מחסומים אז ועכשיו - רשימות של אקטיביסטית ותיקה

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
המחסומים אינם נעלמים – הם רק מתחלפים

'מחסומים', 'חסימות', 'סגרinfo-icon', 'סגר נושם', 'הגבלת חופש התנועה', 'הזכות לפרנסה', וכן - אלימות משטרה כלפי אזרחים... מכתזיות לדיכוי הפגנות, מעקב שב"כ... שנת הקורונה 2020 הכניסו את המונחים החדשים האלה לכל בית בישראל, בעוד הם לחם חוקם של מיליוני אזרחים פלסטינים בגדה המערבית במשך עשרות שנים של כיבוש. אך זה עדיין לא דומה למתרחש בשטחים. שם כדי לבלום ולפזר הפגנות, גם בלתי אליות, משתמשים גם  ברימוני גז ולעתים באש חיה, ובהתזות בואש וכדורי גומי. בשני המקרים נשללת החירות בתירוצים של שמירה על החיים: בשטחים הכבושים הנימוקים ביטחוניים, ואילו בתוך הקו הירוק הנימוקים של עצירת מגיפה.

בפעילותינו במחסום ווטש2 ראינו כיצד שלילת זכויות אדם בסיסיות, בראש וראשונה הזכות לחופש התנועה, שעליה מבוססות זכויות רבות אחרות, פושטת ולובשת צורה בשטחים הכבושים, לרוב ללא הצדקה ביטחונית, ובסופו של דבר מחלחלת לחברה הישראלית ולחיינו אנו.

בשלהי 2002 התחלנו לתעד את המתרחש במחסומים שהקיפו את שכם (מחסומי הכתר חווארה, בית איבא) וטולכרם (ענבתא)

אנשים הבאים מכיוון שכם צריכים לעבור אחד-אחד  דרך גלאי מתכות שהותקן שם לאחרונה. קרוב לאלף איש עומדים בתור בצפיפות נוראה בתוך מתחם צר, ומחכים 4-6 שעות. אין אפשרות להגביר את קצב המעבר. מקרים הומניטריים נשארים בסוף התור ללא  יכולת לעבור בתוך מסת האנשים הצפופה, או אף לבקש שיעבירו אותם קודם. אישה בצירי לידה, נכה ללא רגל, עיוור, נשים זקנות ואימהות עם תינוקות - כולם עומדים שעות כשהם נבלעים בהמון ואינם יכולים להתקדם. גם החיילים לא יכולים לזהות אנשים הזקוקים לעזרה, ולמען האמת גם אין שום אפשרות לבדוק אותם.  אישה ומשפחה אחת נותרו שם עדיין כשירדה חשיכה ואנחנו עזבנו.     

                     מתוך דוח 21/1/2004

תור גברים במחסום חווארה
חווארה, תור גברים, 9.11.2004
Photo: 
יונה א

מה שראינו במחסומים מדי יום ביומו היו המוני בני אדם, ביניהם צעירים וזקנים, נשים, ילדים ותינוקות, עומדים חסרי אונים בתוך תורים שכמעט ואינם זזים. מראות מקוממים ובלתי נתפסים: כלה ממהרת לחופה ושמלתה הלבנה מסתבכת ונקרעת בקרוסלה, תינוקות בוכים ובוכים בזרועות אמותיהם, סטודנטים ממהרים בבוקר לבחינה אחרונה (אם יאחרו יאבדו שנת לימודים), חולים בדרכם לטיפול רפואי, פועלים יגעים שבים מיום עבודה שהחל ב-3:00 לפנות בוקר, כולם תקועים בתורים משותקים, מנפנפים בתעודות בניסיון להתאוורר מהחום. מדי פעם התור משמיע נהמות, דחיפות, החייל אומר את המלים היחידות שהוא מכיר בערבית בתוספת הרמת ידיים:  אִרג'ע לווארה (תחזרו לאחור), וגוש האדם נהדף אחורנית. אנו צופות במראות המחפירים הללו, מזועזעות וחסרות אונים, גם מול הקריאות שנשלחות לעברנו: "תגידו, אנחנו לא בני אדם?", "אם אינכן יכולות לעזור, לכו הביתה לשתות קפה", "ככה אתם רוצים לעשות שלום?"

דברים "קטנים" שמשבשים לגמרי את החיים: מוניות לא הורשו לחצות את  המחסום, כך שמי שפניו אל יעד מרוחק יותר, נאלץ להחליף מספר מוניות וזאת בטווח נסיעה מקורי של פחות משעה. וכך יום יום בוקר ואחה"צ, הנסיעות לעבודה וללימודים ולסידורים מתארכות ומתייקרות וממלאות את האנשים תסכול וזעם ללא פתרון. פגשנו סטודנטית שנאלצה לנסוע לאוניברסיטה יום יום, בוקר וערב, במשך ארבע שעות מביתה ובחזרה (מרחק חצי שעה נסיעה), דרך כל המחסומים, החסימות והמעקפים והחלפת המוניות – ולעיתים כדי לגלות במחסום האחרון כי הוטל סגרinfo-icon על שכם, ללא כל הודעה מראש!

רמיסת כבודם של אנשים: לצד המחסום היתה מכלאה קטנה, ג'ורהinfo-icon בפי החיילים, מעין מתחם ענישה שיכול להכיל 10-12 איש, לשם נשלחו מי שנתפסו "על חם".  כאלה שעקפו את המחסום כדי לחסוך עמידה בתור, העזו להתלונן בקול על הסבל, כמו מרצה מכובד באוניברסיטה, שעבר למסלול שאינו מיועד לו וכשהבחינו בו התחנן, ללא הועיל, שייקחו ממנו את תעודותיו ובלבד שהסטודנטים שלו לא יראוהו כלוא בג'ורה. למפקד המחסום (סמל או קצין) הייתה סמכות לשלוח לג'ורה ולעכב כל אחד לפי שיקול דעתו, למשך עד שלוש שעות מבלי שהמקרה יעלה לבדיקה ביטחונית.

 

חיילים במציאות ההזויה של המחסומים: חמושים ומצוידים מכף רגל ועד ראש בשלל אביזרי מגן מכבידים, חונקים, ועומדים שעות ארוכות מול קהל עוין  - לאט לאט מאבדים סבלנות וחלקם מתחילים להגיב באלימות לשמה.

קהל גדול וחיילים שמאבדים סבלנות - סרטון של שוברים שתיקה חווארה 2004
האם מחסומי שכם מנעו טרור?

ככל שאספנו תובנות וידע, גדל הפער בינינו לבין רוב הציבור הניזון רק מתקשורת אדישה ומדוברי הממשל. הסיסמאות הצהירו "המחסומים מונעים טרור", אבל אנחנו ידענו שאיפשהו במרחק מהמחסום יש נתיבים ידועים היטב למי שמעוניין/זקוק לעבוד בישראל או להגיע לתל אביב עם מזוודה או חגורת נפץ. הבנו שהמחסומים לא מונעים טרור, אלא מייצרים טרור, כפי שאמרו הפלסטינים עצמם. לא פעם בתום המשמרת ובנסיעה הביתה ראינו על הגבעות שיירות פלסטינים בדרכם לעבודה כשב"חים בישראל.

משנת 2008 עד 2009 עברו מחסומי שכם שדרוגים טכנולוגים בהשקעה כספית גדולה. דומה היה שמתקבע  מעמדם כמחסומי קבע.  ולפתע... ביום בהיר אחד הם נמוגו. מחסום בית איבא נעלם כלא היה. מחסום חווארה התרוקן מחיילים ואמור לפעול רק לפעמים ובנסיבות מיוחדות. זאת, חרף זעקתם של המתנחלים, שמפקירים את חייהם... וראה זה פלא -  לפי דיווחי צה"ל מספר הפיגועים ירד.

כעבור 15 שנה ב-2023? מחסומי הכתר של שכם אינם פעילים באופן קבוע, אך הכיבוש חי וקיים, משנה צורה, משתכלל, מתקתק, והעוולות מעמיקות ומחמירות.

 

גזל אדמות ואלימות המתנחלים

אומנם הכניסה והיציאה מן הערים נעשו קלות יותר, אבל חייהם של תושבי הכפרים הפלסטינים נותרו קשים ומרים. רק קומץ עיתונאים וארגוני זכויות אדם, שעוקבים אחריהם מקרוב, יודעים מה גודל השפעתו של מפעל ההתנחלויות, ששגשג בעשור השני של שנות האלפיים, על החיים בכפרים הסמוכים. ההתנחלויות החלו לנגוס בתיאבון הולך ורב באדמות הסמוכות להן, החלו לחסום את מעברם של הפלסטינים בכבישים סמוכים להתנחלות, בדרכי גישה צדדיות לכפרים ולכרמי הזיתים. רוב הכפרים, שהפכו מאונס לשכנים של ההתנחלויות, סבלו וסובלים מאלימות מתגברת והולכת של המתנחלים, לא פעם בגיבוי החיילים.

שלוש דוגמאות מתוך רבות מאוד אחרות:

  • כ- 2,000  דונם מאדמות הכפר בורין הופקעו לטובת ההתנחלות הר ברכה. הכפר סובל מזה שנים מאלימות נערי הגבעות, מכיוון יצהר מדרום וגם מכיוון הר ברכה מצפון. בצל האלימות מתרחש סיפוח זוחל.
  • לעיירה עקרבה היו 142,000 דונם אדמות, רובן פרטיות, שגלשו עד לבקעת הירדן. כמחציתן הופקעו  לטובת התנחלויות בבקעה. מעשי אלימות, שריפת מסגד ואף הרג, מלווים את העיירה השקטה הזו כל השנים.
  • מן הכפר קדום הופקעו 4,000 דונם, ובנוסף נחסמה הדרך הראשית והקצרה לעיר המחוז שכם והתארכה ב-כ-14  קילומטרים משובשים לטובת התפשטות התנחלות קדומים. מאז שנת 2011 מפגינים התושבים למען פתיחת הדרך, והצבא מדכא את ההפגנות באלימות. רבים נפגעו, ביניהם כמה ילדים שנפצעו אנושות.

 

מחסומים חדשים, כוונות ישנות

מכשול ההפרדה (גדר וחומה) הלך ונבנה, ואיתו צצו מחסומים חדשים. ­­­זכותה של כל מדינה לבנות מכשול שיגן על גבולותיה, אלא שהגדר נבנתה ממזרח לקו הירוק וכלאה ממערבה יישובים פלסטינים ואלפי דונמים של קרקע חקלאית פרטית מעובדת.  התוואי לא נקבע מטעמי ביטחון, נהפוך הוא - לו נבנתה הגדר ממערב לאדמות הפלסטיניות, שמירת הביטחון הייתה הרבה יותר פשוטה. הוא נבנה כדי לספח התנחלויות, ואדמות שיועדו להרחבת ההתנחלויות, בסיפוח זוחל. לשטח שבין הקו הירוק לגדר ההפרדה ניתן שם מעודן: "מרחב התפרinfo-icon". הקונוטציה -  תפרים עדינים המחברים בין עמים. במציאות - תושבי ה"מרחב" קיבלו היתר מיוחד להמשיך לגור בביתם, וחל איסור על פלסטינים אחרים לבקרם. ישראל פתחה בגדר "שעריםinfo-icon חקלאיים" דרכם  יוכלו החקלאים לעבור ולעבד את אדמתם.

השערים החקלאיים אינם אלא מחסומים. ראשית – כדי שהחקלאי בעל האדמה יגיע לעבד את אדמתו שמעבר לגדר ההפרדה, הוא נזקק להיתר שקשה להשיגו וצריך לחדשו באופן תקופתי.  הדבר יצר מערכת ביורוקרטית מסובכת של הגבלות ואיסורים. שנית – רוב השערים הללו סגורים ונעולים ואלה שנפתחים, מאפשרים מעבר (שנמשך 15 דקות) מספר פעמים בשבוע, פעמיים עד שלוש פעמים ביום, או בתיאום מראש. שלישית – חלקות רבות נמצאות במרחק 500 מ' מן הבית, אבל החקלאי מקבל  היתר לעבור רק דרך שער שנמצא במרחק 8 ק"מ מאדמתו. התוצאה היא שנמנע מהחקלאים לעבד את אדמתם כראוי, עד שהוא זונח את אדמתו , שמסתפחת  לישראל ולהתנחלויות הסמוכות

 

מחסום חקלאי חבלה
Photo: 
מחסום ווטש

זכויות אדם בסיסיות שכל אדם זכאי להן: חופש תנועה, הזכות להתפרנס, הזכות לבעלות על רכושך, חופש הביטוי . בשטחים הכבושים אנו עדות לכך שמנגנון מניעת זכויות אלה משנה צורה אך מתמיד ומעמיק. המניעה המכוונת אינה נובעת משמירה על הביטחון ועל החיים, אלא מהשגת השליטה על חירותם של בני אנוש. והנה זה כבר מחלחל גם לחברה הישראלית, וחששנו מתגשם שדיכוי של  מיליוני אנשים בהכרח משפיע על המרקם הדמוקרטי של המדינה שלנו.