בית איבא, יום ש' 19.7.08, בוקר

צופות: 
מיקה גינצבורג, נינה מיורק , מאיה (אורחת מארה"ב) וחנה בר"ג (מדווחת)
19/07/2008
|
בוקר

השעה 06:30 ואנו שוב עוזבות עיר מנמנמת ומרוצה מעצמה על מנת לצאת "להרי החושך" של הכיבוש שאינו נגמר. ושוב אנו שואלות את עצמנו – לשם מה? הרי לא נשנה דבר במציאות הנוראה הזו. אבל הצורך לצאת ולדווח חזק מאתנו – אסור להפסיק כי אחרת מי יספר על "הכלום השגרתי" הנורא שראינו היום.

נסענו לקלנדיה לאסוף את האורחת שלנו. מגרש החניה כמעט ריק ומעבר המכוניות עושה רושם כי כולם עדיין ישנים. גם בליל אין תנועה, אבל לעומת זאת יש כביש מרוצע שמנדנד את המכונית בחוזקה.

בית איבא: כולנו לא ביקרנו בבית איבא מזה זמן וראינו את "מרקם החיים" החדש במקום. היום לא הייתה פעילות במחצבה והאויר היה כמעט נקי מאבק. התור בכניסה לשכם היה קצרצר וגם ביציאה משכם השתרך תור קצר. המעבר הממוצע דרש כעשר דקות מן הצעירים ופחות מזה מהמבוגרים. לכאורה הכל שפיר, המחסום אפילו לא מזוהם כמו בעבר והכביש סלול – אז למה אנחנו מרגישות מנוצחות? הכיבוש התקבע לו, החליף "חולצה" ורק נעשה נורא יותר ויותר. הכל מסודר ומאורגן, ומשאיר רושם כי מתכוונים להישאר שם לנצח. נזכרנו בשבתות אחרות שהיינו שם לפני שנים – מאות אנשים, הרבה רוכלים והרגשה כי הפלסטינים לא נכנעים לכיבוש. עכשיו – זוועה עצובה!