קלנדיה, יום ד' 9.7.08, אחה"צ

צופות: 
חנה ט' ואיבון מ'
09/07/2008
|
אחה"צ
16:00 - 18:30
דו"ח זה מתאר את מה שראינו
ב-9.7.2008 ומתייחס לדו"ח קלנדיה מבוקר ה-8.7.2008

ככל "שמשפרים" את המחסום
ע"י תוספת מכלאות וכלובי אדם, מקטינים בהתאם את נוכחות החיילים בשטח.
התוצאה היא שאין מענה למצבים יוצאי דופן, מקרים דחופים ובעיות הומניטאריות.
במשך כל המשמרת, במחסום הולכי הרגל, ראינו חיילים רק בשרוולי הבידוק. מעבר
לגדרות סיירו מאבטחים אזרחיים וחיפשו חפצים חשודים אך לא התייחסו לפלסטינים הרבים שחיכו
במחסום.

העדר מענה אנושי בלטכאשרבשעה 16:40 הגיעה למחסום בחורה על כסא גלגלים, מלווה עי אחותה ואחיה.

הכסא היה רחב למעבר במכלאותה'כלוביות' החדשות.ה'בוטקה' בקרוסלות הכניסה לא היה מאויש (משך כל המשמרת) ולכןלא היה מי שיפתח את השער ההומניטארי.

בן משפחה מלווה ניסה למצוא במחסוםמישהו שיפתח אך לשווא. גם כפתור האינטרקום לא הביא מוצא.

אחרי 10 דק' המתנה והתלבטות יצאוהאח והאחות על הכסא לכיוון מחסום המכוניות.

מתוך המגדל שליד הכיכר צועקים להם"אחורה, אחורה". הצעירה בכסא מתעקשת להמשיך. הם הולכים אל עברחסום המכוניות ונעצרים עי
השומרים שם. מגיע סרן המציג עצמו כאיש
המת"ק.
דורש מהאח והאחות לחזור למחסום הולכי הרגל, ומבטיח לשלוח מישהו שיפתח
את השער ההומניטארי.

ב-17:00 השער נפתח ע"י עובד
אזרחי.

ב-17:20 אנו פוגשות את האחות
המלווה. הטלפון שלה נפל לתוך המסוע בעת בדיקת החפצים בשרוול 1. השרוול סגור עכשיו
ומחכים שיבוא מישהו לפתוח אותו. ב-17:35 באים שני חיילים ופותחים שרוולinfo-icon 1
כדי להוציא את הטלפון שנפל. אנשים שעומדים בתור בשרוול 4 רצים לשרוול 1 אך
שרוול 1 נסגר שוב. הם נאלצים לחזור לשרוול 4 כאשר כבר אבדו את מקומם בתור.

ב-17:55 עברה האחות בשרוול מספר 4.

שעה ורבע לקח לאנשים עם כסא
הגלגלים לעבור את המחסום. שעה ורבע של השפלה, אי ודאות, חוסר אונים, ואולי גם כאב
פיזי. שעה ורבע בתוך כלוב קלנדיה.

ב-17:50 מגיעים שני
חיילים לסיור. נכנסים ל'בוטקה הכניסה' ליד הקרסולות הראשונות. יוצאים, אחד
מהם קורא לעבר הקהל בערבית - "שרוול מספר 1 פתוח". כולם רצים משרוול 4
לשרוול 1. השרוול לא פתוח, לא נפתח, ולא יפתח. כולם חוזרים לשרוול 4.
"עבד" על הפלסטינים.

דו"ח קלנדיה של בוקר 8.7.2008
נכתב ע"י פעילות ותיקות ומנוסות ולכן דורש התייחסות מיוחדת. בדוח
הנ"ל נאמר: "בתורים היו כ-600 איש, והמעבר הממוצע לקח כשלושת רבעי שעה.
שאלנו רבים מן העומדים בתור מה דעתם על הסדורים החדשים וכולם סברו כי
הסידורים החדשים מקלים מאד על המעבר."

התיאור שהפעילות בחרו להנציח
בדו"ח שלהן העלה אצלנו שאלות רבות.

1. מתי הספקנו למחות על קיום המחסומים
והפכנו לדואגות להיותם יעילים יותר?

2. מתי הפסקנו לראות את אמצעי הדיכוי של
המחסום כמשהו רע, והתחלנו לראות את החידושים (כלובי המכלאות) כדבר חיובי?
הרי הכלובים נוצרו כדי "לפתור" בעיות שנוצרות מעצם קיום המחסום.
איך אפשר בכלל להתלהב מהליכה של אדם בתוך 'מסלול הכלוב' הזה, שרוחבו בין 55
ל-60 ס"מ ואורכו כ-4 מטרים בערך?

3. מה תוקף התשובות של הפלסטינים הרוצים
לעבור במחסום, לשאלות הנשאלות ע"י מי שאולי יכולות להקל או להקשות על מעברם?
מה תפקידנו, לפי דעתם של הפלסטינים הנשאלים?

4. ציטוט תשובת פרטניות, בלי להזכיר את
ההקשר הרחב של עצם קיום המחסום, הדהומניזציה שהוא מבטא, התלות של הפלסטינים
ברשויות, והכיבוש בכלל מעוות ומטעה וצריך להדליק אצלנו אור אדום. לאחר 7 שנות
פעילות נראה שהתרגלנו גם אנחנו ל"מצב" ועלינו לחזור ולנתח בדחיפות את
המציאות האנושית והפוליטית שאנו חיותinfo-icon בתוכה.

אנו צריכות לשאול את עצמנו ואת
רשויות הכיבוש מדוע 600 פועלים צריכים להידחק במחסום ולחכות קרוב לשעה כל בוקר כדי
להגיע לעבודה (אם יש לו מזל ועובר בזמן). במקום להלל את האמצעים הזמניים
שממציאים כל פעם כדי "להקל" ולהנציח את העוול הגדול הזה, אנו
צריכות למחות בקול רם יותר.