דרום הר חברון, סנסנה, יום ה' 3.7.08, בוקר
6:30-9:30
יום אחרי הפיגוע בירושלים. החלטנו שלא להיכנס לחברון.
6:30 – מחסום סנסנה
המחסום ריק. הפועלים כולם כבר עברו והמעטים שמגיעים עוברים מיד. קיבלנו שי – 10 כדורי פלאפל חמים ונהדרים והמשכנו בדרכנו.
כביש 60
כארמה – נראה שהצבא פתח את החסימה לכפר. הסלע הענק הוזז והכביש חלק. לעומת זאת, את היציאה מסמוע הוא חסם שוב.
לאורך כל הדרך אנחנו שמות לב למספרן המצומצם ביותר של מכוניות פלסטיניות ותוהות – האם מדובר בשעה המוקדמת או שמא אנשים מפחדים להסתובב בגלל אירועי אתמול, ומי שלא חייב לצאת פשוט מעדיף להישאר בבית.
שיוך - מהכניסה לחברון נוסע לפנינו ג'יפ של מג"ב. עוצר
בשיוך ואנחנו עוצרות לידו. שלושה חיילים יוצאים מהרכב. שיחה קצרה מתפתחת. המגבניקים מאוד ציניים ומפגינים הרבה זלזול כלפינו. אנחנו משתדלות לענות יפה ושומרות מרחק.
גם פה תנועה דלילה למדי של הולכי הרגל.
בשעה 7:30 הם מעכבים שלושה בחורים צעירים, אח"כ עוד שלושה, ועוד אחד. מעבירים את מספרי התעודות לבדיקה ואחרי 15 דקות לערך כולם משוחררים.
במהלך השעה בה היינו עימם, עיכבו החיילים כמה עשרות פלסטינים, רובם צעירים. כולם משוחררים אחרי בדיקה שאורכת 15-20 דקות לערך.
החיילים מסבים את תשומת ליבם של הפלסטינים אליהם בבדיקה. הפלסטיני עובר בצומת ואחד החיילים שורק כמו לכלב. חלק מהפלסטינים (האמיצים מביניהם) מתעלמים מהשריקה ואז, אחרי שהתרחקו מעט, החיילים טורחים לדבר, כשהם רואים שאם לא יעשו כך הבחור פשוט ילך בלי בדיקה.
היחס שלהם כלפי הפלסטינים קשה. בתנועת יד פשוטה הם קוראים לזה ומרחיקים את זה. אין גבול להתנשאות. האינטונאציה שלהם אומרת שנאה וזלזול. נהג הג'יפ שם מוסיקה מהמכשיר הנייד שלו ופתאום יש אווירה של מסיבת כיתה ולא של עמדת בדיקה.
החיילים מלאי שנאה וכעס. מזכירים את אירועי אתמול. אחד מהם צועק "לשרוף אותם" כמה פעמים.
אנחנו מצלמות ומתעדות עם הוידיאו.
אחד החיילים שואל אם יש לנו אתר שהוא יכול לראות בו את הצילומים. אנחנו נותנות לו את הכתובת והוא אומר שיראה לאמא שתהיה גאה בו.
אני מטילה ספק ביכולתה של אימו להיות גאה בכך שהוא שורק לאנשים כמו אל כלבים. והוא בגועל עונה שהוא לא יודע ערבית. כך ענה, אבל מאותו רגע השריקות נפסקות.
בשעה 8:30, בדיוק כשאנחנו עומדות להיכנס לרכב מגיע עופר אוחנה מחברון. הוא שולף את המצלמה ומתחיל לדקלם פסוקים ואמירות מטופשות על כך שנלך לחברים שלנו במזרח ירושלים וכו'...
אנחנו מוותרות הפעם על השיחה ה"מעמיקה" עם עופר ועוזבות את המקום.
בדרך חזרה אנחנו מבחינות שדרך העפר בין סמוע וטוואני נחסמה באמצעות ערמות עפר.