דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ו' 25.4.08, בוקר

צופות: 
עפרה
25/04/2008
|
בוקר

 לאור הפירסומים הרבים החלטתי, למרות שאני מכירה היטב את חברון, ולמרות שחשבנו לא לעשות משמרות בעיר בחול המועד, להצטרף לסיור של בני אברהם, ולנסות לראות איך זה נראה שם בימים אלה. 
יצאנו בטרנזיט של א' מב"ש, 9 אנשים.

מחסום סנסנה לבש חג – דגלים גדולים ורבים תלויים על העמודים. דגלי ישראל ודגלי יחידת המעבריםinfo-icon. \
כביש 60
לא ראינו אפילו מכונית פלסטינית אחת נעה על הכביש (לא מוניות ובטח שלא מכוניות פרטיות) האם ייתכן שהפלסטינים מנסים להיעלם לרגל החג? החסימות שרירות וקיימות ונראה בחלק מהמקומות שמישהו אף טרח להגביהן.שורת בטונדות חדשות נוספת לרצף בסמוע דרום.
דורה אל פאוור – פתוח.
צומת הכבשים – לאחר שראינו במשמרת הקודמת שהמעבר רחב מעט משהיה בעבר הרי שמישהו טרח להוסיף, ברווח שהיה בין הסלעים הגדולים, סלע נוסף וכעת המעבר ממש צר.
בצידי הדרכים הכל כבר צהוב. כמה מיכליות עומדות גב אל גבinfo-icon בצידי נקודות המים המתייבשות שטרם גודרו או נאסרו לשימוש. לא קשה לנחש שהקיץ יהיה קשה מאוד עבור תושבי דרום הר חברון ואת הנזק שלא עושים המתנחלים תעשה השנה הבצורת. השנה השחונה עשויה לגרום לכך שתושבים רבים מהאזור, הגרים בכפרים הקטנים ומתפרנסים מעדרים וגידולים ייאלצו לעבור לערים הגדולות  אז תהיה דרכם של המתנחלים קלה הרבה יותר לכיבושי קרקע נוספים. 

חברון
עצרנו סמוך למערת המכפלה. אוטובוס נוסף של מבקרים שהגיעו לסיור של שוברים שתיקה ובני אברהם הגיע אחרי כמה דקות. אנחנו בסביבות ה- 100 איש.
בכניסה מציר המתפללים למערת המכפלה אישה פלסטינית צועקת על החיילים. תעודתו של גבר העומד בסמוך נלקחת ממנו ע"י החיילים. הפלסטינית מספרת לי, באנגלית רצוצה ואח"כ בערבית (הרצוצה שלי) שהחיילים אינם מאשרים להם לפתוח את דלת ביתם הנמצאת מצידו השני של הכביש ממש ממול לשער הכניסה למערה. אני מתקשה להבין בדיוק מתי הוחלט לסגור ומתי הוחלט שאסור. תעודתו של הגבר מוחזרת לו וחייל מג"ב מגיע לנקודה. מאוד תוקפני ומאוד לא נעים, מבקש מהפלסטיני שייגש הצידה והוא ידבר איתו כך שאני לא אשמע. אני הולכת מהמקום ולוקחת את מספר הפלאפון של האישה וקובעת להיפגש עימה בסיום הסיור שלנו. במילא נוכחותי אינה תורמת לעניין.
בקבוצה של 10 החבר'ה מב"ש אנחנו צועדים. יהודה שאול משוברים שתיקה מספר לנו על ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית בחברון ועל ההשפעה שלה על חיי הפלסטינים. את ההיסטוריה הכרתי פחות או יותר, דבר חדש שלא ידעתי עליו הוא שאין כל הוראה שהפלסטינים לא יצעדו ברחוב השוהדא (מאחרי בית הדסה ועד הצומת שלפני צומת בית מרקחת תמיד נמנעו הפלסטינים מלנוע וזאת למרות שאין כל איסור על תנועה רגלית בחלק זה של הרחוב.) יהודה מספר שהייתה חלופת מכתבים בעניין ולמרות שיש מסמכים כתובים בהם נאמר שאין איסור על תנועה ברחוב, הפלסטינים פשוט נמנעים מלעשות זאת.
אנחנו מגיעים עד ביתו של עיסא במעלה תל רומידה. שם אנחנו נפגשים עם כל שאר האנשים שהגיעו לסיור. מסתבר שהתוכנית היא לצעוד ממעלה רחוב השוהדא עד מערת המכפלה - יהודים ופלסטינים ביחד. התארגנות זריזה: מישהו הכין חולצות, מישהו הביא כמה שלטים ואנחנו אכן עושים זאת. מתל רומאיידה ועד מערת המכפלה אנחנו צועדים, קבוצה של 30-40 איש עם כמה פלסטינים מבוגרים וילדים. בסמוך לבית רומנו מגיעה ניידת משטרה וכמה חיילים אך הם מחליטים שלא לעשות דבר לצועדים ורק מלווים אותנו. קצין מהנח"ל מבקש מאחד הפלסטינים להראות תעודה. הוא עושה זאת והקצין בטון מגוחך ומטופש מסביר לו שהפעם הוא מוכן לוותר (בטוב ליבו הרחב) אבל אוי ואבוי אם הוא יראה אותו שוב על הכביש.
אנחנו ממשיכים לצעוד ומגיעים בשקט יחסי למערת המכפלה. חלק מהצועדים עולים על האוטובוס.אני ניגשת לפגוש את הגבר והאישה שהשארתי קודם בסמוך לעמדת החיילים. המצב כעת הוא שדלת ביתם, שקודם הייתה פתוחה, סגורה עם אזיקונים ואיש לא עונה.
אני מתקשרת.
הם עזבו את המקום.
אני מנסה לקבוע ליום ראשון אבל לא בטוחה שהאישה הבינה.
בשלב הזה אני מצטרפת לחברי מב"ש שהתכנסו ליד הטרנזיט. אנחנו מתחילים לנסוע לכיוון היציאה מהעיר, די מאושרים ומרוצים מההצלחה – 6-7 פלסטינים צעדו לראשונה מזה 8 שנים ברחוב השוהדא. אבל למתנחלים יש תוכניות אחרות בשבילנו. לקבוצה של האנרכיסטים שהמשיכה לצעוד לכיוון בית המריבה התלווה עופר, מתנחל מחברון, שלא הפסיק לטרטר באוזניהם של השוטרים שמדובר בהתקהלות בלתי חוקית. מרחוק אני רואה שכמה חיילי מג"ב מנסים לעצור אותו ולהרחיק אותו מהקבוצה הצועדת אולם הוא דוחף, מכה, מתחמק מהם וממשיך ללוות עם מצלמתו את הקבוצה.
מפה קשה לי לספר כי לא הייתי נוכחת, אבל קבוצה של האנרכיסטים נגד הגדר חסמה את הכביש העולה לכיוון בית המריבה במחאה על מעצרו של ע' (מארגן הסיור מטעם בני אברהם). כנראה שהיה עימות עם מתנחלים שהתאספו במקום ואחרי עיכוב של חצי שעה לערך התנועה מתחילה לזרום שוב. האוטובוס עליו עלו האנרכיסטים נסע לתחנת המשטרה. בדיעבד הסתבר לנו שהשוטרים החליטו שמדובר היה בהתקהלות לא חוקית (לא זכור לי שמישהו אמר לנו לא להיות איפה שהיינו, פרט לעופר שזמזם כל הזמן באוזני השוטרים שזה לא חוקי ושיעצרו אותנו).
הרכב שלנו מקבל ליווי של ג'יפ משטרתי ורכב צבאי ואנחנו נוסעים לכיוון השער בין חברון וקריית ארבע. בשער מבקש השומר לראות תעודה מא', הנהג שלנו. בשלב הזה נעמד עופר מול הרכב ומונע את נסיעתו. גם השער סגור. אני יוצאת מהרכב, אומרת לשוטר שבבקשה יזיז את האנשים כי אנחנו רוצים לנסוע. השוטר מסביר לשומר שאנחנו איתו, אבל בשלב הזה כבר לצידנו בסביבות 50 מתנחלים, רובם גברים, נערים וילדים. הרכב הופך למטרה. יריקות, טילטולים, צעקות, איומים, קללות. בחוץ מסתובבים 6 שוטרים וכמה חיילים אבל אף אחד לא עושה דבר על מנת למנוע את הנזק שנעשה לרכב או לעצור את האלימות המתחממת. הסיטואציה מלחיצה בהחלט.
רכב משטרה נוסף שמגיע פורק עוד 3 שוטרים, אנחנו מקווים שעכשיו ייעשה משהו אבל לא. השוטר הנהג מחבק את אחד המתנחלים וההתפרעות בחוץ נמשכת. מישהו מוציא אויר מהגלגל האחורי של הרכב ואחרי כמה דקות מישהו מנקב עם סכין את הגלגל הקדמי. נער צעיר מתחיל לרוץ ושוטר רץ אחריו. אחרי כמה עשרות מטרים השוטר מוותר. שוטר אחר, נדחף ומוכה ע"י קבוצה של 5-6 מתנחלים. אך שוב, איש לא עושה דבר על מנת להרים את השער, להזיז את האנשים העומדים לפני הרכב ולאפשר לנו פשוט לנסוע מהמקום. במקום זאת, אחרי למעלה מחצי שעה נכנס אחד השוטרים לרכב ואנחנו מתבקשים להגיע לתחנת המשטרה. כולנו מעוכביםinfo-icon כיוון שהשתתפנו בהתקהלות בלתי חוקית.
עם שני גלגלים מפוצצים אנחנו עולים לכיוון תחנת המשטרה. חשוב לציין שלאורך כל הזמן בו היינו בתוך הרכב לא נראה היה שמישהו מבין השוטרים לוקח ברצינות את העניין. הנערים שהיכו שוטרים לא נעצרו ולא נעשה דבר מטעם המשטרה על מנת לתעד את ההתקהלות או האלימות שהיו במקום. התחושה הייתה שהשוטרים פשוט מפחדים פחד מוות להתעמת עם המתנחלים.
בתחנת המשטרה עוכבנו למעלה מ 4 שעות. הנהג שלנו מנצל את הזמן להגיש תלונה על הנזק שנעשה לרכבו. בחור נוסף נותן עדות.
חלק מהאנשים לא רצו להזדהות בטענה שמדובר בעיכוב שווא כיוון שאיש לא אמר בשום שלב שמדובר בהתקהלות לא חוקית. חלק מהאנשים נתנו אחרי עיכוב מה את פרטיהם ועלו לאוטובוס בתקווה לנסוע הביתה. אבל המשטרה מאכזבת בשנית. האוטובוס שיצא את התחנה חזר כלעומת שבא. הוא הותקף בביצים ואבנים ונאלץ לשוב על עקבותיו. השוטרים לא הצליחו (אם בכלל ניסו) לפזר את האנשים המתפרעים. אך שוב, איש מהמתפרעים לא נעצר, לא עוכב ולא תועד ע"י השוטרים.
אחרי שעה יוצאים הנוסעים לניסיון נוסף, שהפעם צולח. ואנחנו ? לנו אין בכלל איך לצאת כיוון שיש לנו חורים בשני גלגלים. ע' מנסה לארגן לנו בינתיים שני גלגלים חלופיים אבל הוא לא יכול להגיע אלינו כיוון שהמתפרעים יפגעו בו. ברור לנו שאנחנו מוחזקים בתחנת המשטרה לא מכיוון שמישהו רוצה לחקור אותנו או מעכב אותנו אלא פשוט בגלל שהמשטרה לא יכולה על המתנחלים. השוטרים פשוט מפוחדים. מעדיפים להסתגר מאחורי שער התחנה, שבשלב הזה צובאים עליו כמה מתנחלים ורק מחכים להזדמנות לפגוע שוב.
סיטואציה מאוד מתסכלת ובעיקר עצוב לראות את אוזלת היד ולחוש, ממש על גופנו, את הסימביוזה הזו, שמדברים עליה כל כך הרבה, בין כוחות הביטחון (צבא ומשטרה) והמתנחלים. (ליושבים באוטובוס יש תמונות של משליכי האבנים וגם לנו יש כמה תמונות של המתפרעים שפגעו ברכב שלנו). בסביבות השעה 17:30, אחרי שנתנו את פרטינו ותיקנו את שני הפנצ'רים אנחנו יוצאים מהתחנה בליווי של רכב משטרה. בצומת היציאה מחברון לכיוון קרית ארבע, עומד רכב צבאי שמאבטח בתוך הקריה, בכיכר רכב נוסף וביציאה מהעיר רכב נוסף.

כעת כבר אין הרגשה של הצלחה בליבנו.