בית פוריכ, זעתרה (תפוח), חווארה, שער שומרון (קאסם), יום ו' 27.6.08, בוקר

8:45 בכניסה לגדה במעבר שומרון מחסומי פלסטיקים מאיטים את הכניסה ושוטרים (?) מסתכלים היטב על כל מכונית שנכנסת.

 9:00 בית פוריכ
נקי (פועל עובר ומטאטא כל הזמן) , שקט. אפילו לא נגשים להטריד אותנו.

 

9:30 חווארה
כלבנית, מכונת שיקוף, מנקה. יחסית ליום שישי אנחנו רואות תור ארוך של אנשים נשים וטף, עומדים בשקט במסלול אחד. הרבה נשים עם תינוקות על הידיים. אין תור הומניטרי. מפקד המחסום קורקטי, מסביר שהמ.צ. בשירותים.  מחכים ומקווים שיעבור לו/לה מהר ובהצלחה. 

9:40 בשעה טובה, חזרה המ.צ. ונפתח התור ההומניטרי.  מסלול אחד למכוניות נכנסות ובאות. בשעה שהכלב מרחרח את המכוניות היוצאות משכם, עומדות הנשים והתינוקות על-ידיהם בשמש הקופחת.  

 10:00 זעטרה
משאית מעוכבת במגרש החניה. חנינו לידה. מתברר כי זו משאית חדשה שעדיין לא קיבלה לוחית עם מספר. עוכבה לבירורים. כבר שעתיים. כמה גברים ממתינים סביבה, מובילים פירות לרמאלה.  מסביר לנו אחד מהם שמדבר עברית, כי בבירוקרטיה הפלסטינית זה לוקח כשלושה חודשים לקבל מספר למכונית חדשה ובנתיים, נוסעים עם לוחית קרטון. הפירות מתבשלים בחום הכבד, ושעות השוק שלהם מצטמצמות.

ג'יפ צבאי עוצר במגרש החניה ומתוכו יוצאים קצין וגבר נוסף ללא דרגות. כאשר נילי מתקרבת אל החיילים לברר מה קורה עם המשאית, הוא מורה לה להתרחק ולעמוד ליד המכונית שלנו. אחר-כך הוא ניגש אלינו, בחיוך ובאדיבות מבקש שנציג את עצמנו. כשאנחנו מבקשות שהוא יציג את עצמו, הוא מסרב ב"אתן קודם". הכל עוד בחיוך ובצחוקים. אבל בהמשך, הוא מורה לנו להזיז את המכונית לקצה המרוחק של מגרש החניה ולעמוד לידה. יש לו גם הסבר כי מגרש החניה בעצם מיועד למטרה אחרת, לא לחניה של סתם אזרחים. למרות הכחול לבן המסומן על השוליים (ההסבר היה כל כך מופרך, מייד שכחתי אותו, לצערי). אנחנו מסרבות. מסבירות לו שאנחנו רשאיות  לעמוד במגרש החניה. אבל לגבר יש דעה משלו על תפקדינו ומקומנו. לדעתו מטרתנו במחסום "לחדד לחיילים את תפקידם" ואת זה נוכל לעשות גם מרחוק. אבל אנחנו מסרבות "לחדד לחיילים" מהמקום שהוא מבקש להעיף אותנו אליו. והוא עדיין מסרב להציג את שמו, את תפקידו ואת דרגתו. ורק מכריז על עצמו שהוא מאד בכיר, מאד חשוב, הוא מעל - מעל מפקד המחסום, מעל המת"ק וכד'. נותר לו רק לאיים עלינו שיזמן לנו את המשטרה. פחחחחחד. הוא מתרחק מאיתנו. כבר לא מחייך, כבר לא מר-מתק-שפתיים.

התקשרנו לאיש המת"ק בבקשה שיברר, ואם אפשר שיזרז, את הטיפול במכונית. ויתכן שבזכותו, כעבור זמן קצר המשאית מורשית להמשיך בנסיעה. וגם אנחנו גם יוצאות.  ראמבו (כך כינו הפלסטינים את איש הצבא שניסה לגרש אותנו, בשעה שירד מהג'יפ והידס לעבר המילואימניקים במחסום), נראה רושם את מספר המכונית שלנו.
גבר גבר.

10:40 מעבר שומרון
6 בחורים צעירים עומדים עם הגב אל המחסום, פנים אל הגדר, ידיים גבוה על הגדר.  עד שעצרנו וחנינו וניגשנו, הם כבר עמדו והתווכחו עם חיילי המג"ב. אחד מהם, רהוט בעברית, הסביר שעבר ניתוח ברגלו באיכילוב. יש לו מסמכים. אחרי הניתוח, עלה בדעתו הרעיון המזעזע – ללכת לים של היהודים. האחרים, הם חבריו. כנראה שהתלוו אליו. איך הם הצליחו לחדור מעבר לקווי הגדרות והמחסומים? לא שאלנו. שישה בחורים צעירים שעלה על דעתם לרדת לים האסור. הבחור אומר לנו שהאלימות שהם חווים בגלל הכיבוש תפגע לא רק בפלסטינים אלא גם בנו.
זה כבר יותר מדי עבור המג"בניק הצעיר, נמאס לו לשמוע נאומים ורעיונות מטורפים משב"חים, והוא מגרש את החבורה ב"יאללה יאללה" וב"סיימת לדבר תתחפף" וכד'. ואכן כשמיכל פונה אליו, בקולה השקט אך מלווה במחווה קלה בידה, הוא מייד מראה לה את האלימות שלו וצועק "אל תרימי עלי ידיים!!!! 
עוד גבר גבר.