נעלין (קרית ספר), עטרה, יום ד' 7.5.08, בוקר

04:00 מחסום עטרה
הגענו קצת אחרי השעה 4.00 למחסום שמצפון לרמאללה, לא רחוק מביר זית. הדרך שהמחסום מוצב עליה מחברת בין רמאללה לצפון הגדה ומקשרת לכביש מספר 60, שמוליך לשאר המקומות בשטחים הכבושים. איננו יודעות מתי הוקם המחסום. הבדיקות בו נעשות בעיקר לרכבים הנכנסים לרמאללה. אנחנו סבורות שראוי לדרוש להסיר את המחסום
הזה, שבשעות של עומס מקשה מאוד על תושבי האזור כולו, עד כדי כך שלפעמים יש תור של כשישים מכוניות לכל כיוון. עדות לקשיים שנובעים מן המחסום לאוכלוסייה במחוז כולו מצאנו אחר כך בשיחה עם אישה תושבת הכפר אבו נאבי סאלח, מרחק לא קטן משם, שסיפרה לנו שמחסום עטרה הוא המחסום העיקרי שמשבש את חייהם. כי הוא מקשה על הדרך
אל רמאללה, העיר המרכזית של המחוז. בזמן שאנחנו עצמנו שהינו שם היו הבדיקות שטחיות ואקראיות ולא היה עומס. לכן עזבנו את המקום כעבור שעה קלה והחלטנו לערוך סיור נרחב באזור.
פנינו לכיוון צפון מערב בכביש מספר 465. להלן נפרט את מה שראינו.
השלטים של כביש 465 מכוונים כרגיל  רק על להתנחלויות שבדרך. נסענו אפוא לכיוון חלמיש, עברנו על פני ההתנחלות עטרת ואחר כך על פני הכפר אום ספפא, ששום שלט לא הורה עליו. הכביש הדרומי הנכנס אל הכפר לא היה חסום ואילו הכביש הצפוני היה חסום בתלולית עפר ובקוביות בטון. בהמשך עברנו על פני מכינה תורנית קדם צבאית "אלישע", שאינה מצוינת במפה שבידנו אבל משתרעת על שטח לא קטן כלל, סגור ומסוגר לפלסטינים, כמובן. אחר-כך הגענו להתנחלות חלמיש, שבפאתיה נמצא מוצב צבאי (מוצב חלמיש) ואף על פי שהוא שטח צבאי לפי השילוט, ראינו שם נשים וילדים מן המתנחלים, מטיילים ומשחקים להנאתם – דבר שעשוי להצביע על שינוי ייעוד המקום.
סמוך לחלמיש ישנו כפר גדול למדי, נבי סאלח שמו. הכביש שנכנס במישרין אל הכפר הזה חסום וניצב שם פילבוקס ובו חיילים. כביש אחר, מתחתיו, פתוח אבל הוא מוליך אל אזור אחר של הכפר ובעיקוף גדול. בכניסה אליו יש השלט האדום המוכר המודיע שהכפר נמצא בשטח הרשות והכניסה לישראלים אסורה. דיברנו עם שתי נשים שהגיעו ברגל דרך הכביש הזה והן סיפרו לנו על קשיי התנועה במקום בגלל המחסומים השונים.
לכל אורך הדרך ראינו בכניסה לכפרים הפלסטינים עקבות של מחסומים/חסמים: ערמות עפר, בטונדות, שער ברזל פתוח, או שרידים של שערים: כך המצב היום, אבל נראה שכל אחד מהמקומות האלה עלול להיסגר מחדש על פי החלטה זו או אחרת של הצבא. על כל פנים, כל הכפרים שבאזור הזה נראים כמובלעות קטנות בתוך השטח הענקי שבשליטה ישראלית.
בהמשך הכביש, כשהתקרבנו אל הכפר שוקבה, מול ההתנחלויות ניל"י ונעלה, ראינו מרחוק ג'יפ צבאי על דרך עפר, שגם עליה יש שער ברזל. השער היה פתוח – אחר כך אמרו לנו תושבי המקום שלפעמים סוגרים אותם עד ארבעה ימים, "כשיש בעיות עם המתנחלים ממול". ראינו שעל יד הג'יפ עומדת מכונית פלסטינית ואנשים מעוכבים על ידה. התקרבנו אל החיילים ושאלנו למעשיהם. הם אמרו שהם מאבטחים את "הציר" באמצעות "בדיקות אקראיות". החיילים היו אנשי מילואים ואמרו שמפני שהם אנשים מבוגרים הם נוהגים כבוד בתושבי האזור ומקפידים לא לגרום להם כל נזק אלא רק לעשות את עבודתם כדי להגן על בטחון אזרחי ישראל. עם זאת, ציין שכנגד 90% של תושבים שהם "בסדר" יש 10% חשודים ואותם מוצאים בבדיקות האקראיות". במסגרת מה שהם הגדירו באוזנינו כעבודתם הם לקחו משלושת יושבי הטנדר הפלסטיני את תעודות
הזהות שלהם לבדיקה. כעבור זמן לא ארוך החזירו להם את התעודות, אבל לאחד מהשלושה נתנו על פיסת נייר זימון לפגישה עם "קפטן פואד" במחנה עופר. הפתק היה אמנם קטנטן אבל השעה והתאריך ושם הקפטן היו כתובים בבירור רב באותיות לועזיות. הכפר שוקבה מחובר בכביש שעובר מתחת לכביש מספר 465 לכפר שבטין, וזו הכניסה העיקרית לכפר הזה. הכניסה נסגרת כשנסגר שער הברזל. בהמשך דרכנו עברנו על פני הכפר הגדול נעלין והכניסה אליו היתה פתוחה לגמרי. אחד התושבים שם סיפר לנו שיש יחסי מסחר ערים למדי בין תושבי ההתנחלויות ותושבי הכפר. ואכן, שלטים רבים בכפר
הזה כתובים גם בעברית, וראינו לא מעט מכוניות של מתנחלים שנכנסו בלי חשש פנימה.
עברנו את מחסום נעלין והגענו לכניסה להתנחלויות מודיעין עלית ומתתיהו. בצומת, בדיוק מול שער הכניסה להתנחלויות, שמנו לב לקבוצה של חיילים מעבר לגדר התיל המתוחה לאורך הכביש. החיילים עסקו בבדיקת שלושה פלסטינים. כשהתקרבנו, ראינו את הפלסטינים נשלחים משם לכיוון מחסום נעלין. התקרבנו אל החיילים וראינו שיש בידיהם תעודות הזהות של השלושה. השעה היתה 6.20. היה לנו ויכוח עם החיילים לגבי זכותם להחרים תעודות זהות, אמרנו להם שהמעשה לא חוקי – ואחד מהם אמר לנו שהחוק לא מעניין אותו. בינתיים הגיע ג'יפ ובו שני קצינים והחיילים הפקידו בידיהם את
תעודות הזהות. אחד הקצינים אמר לנו שהפלסטינים נשלחו למחסום נעלין ושם יוחזרו להם התעודות. לשאלה, מתי יוחזרו התעודות, אמר לנו שהדבר נתון לשיקול דעתו. נסענו למחסום ושם ראינו כשמונה מעוקבים יושבים מתחת לעץ זית. ניגשנו אליהם – החיילים לא מנעו מאתנו – ושמענו מפי כולם את אותו הסיפור: אנשים שיצאו לעבוד לפרנסתם באזורים הסמוכים נתפסו בדרך הביתה ועוכבו בשעות שונות של אחרי הצהריים. הם חששו שיעוכבו במשך שעות רבות- ואמרו שזאת השגרה. עמדנו שם וחיכינו, והדגשנו את נוכחותנו בתקווה שהעיכוב יתקצר כך. כעבור כשעה הגיע הג'יפ ובו הקצין, התעודות הוחזרו לכל המעוכבים והם פנו לדרכם ואנחנו חזרנו לירושלים.