בית לחם, יום ג' 15.4.08, בוקר
נוכחות: 06:15, מחסום בית לחם. עוד בוקר מן הגיהנום. הדוחק היה נורא בשני הצדדים. חמש עמדות בדיקה היו פתוחות, ואנשים דיווחו ששלושת השערים המסתובבים פעלו בצד הפלסטיני. בארבע מחמש העמדות (1, 3, 7, 9) החיילים שוחחו בטלפון כמעט ללא הפסקה.
ב-07:45 חיילת שאיישה את אחת העמדות קמה ממקומה, אספה את חפציה, יצאה מן התא ונעלה אותו בלי מלת הסבר לפלסטינים הדחוסים בתור, ונעלמה במשרד. האנשים היו המומים ואובדי עצות. אסור לעבור מתור לתור, ולא פעם ראינו מאבטחים דוחפים בגסות את מי שהעיזו לעשות זאת. הם המשיכו לעמוד מול האשנב הסגור. אלה מהם שניסו לעבור לתורים אחרים נתקלו, כמובן, בהתנגדות של אלה שעמדו בהם. חייל עבר במקרה, ושאלנו אותו אם מישהו יאייש בקרוב את העמדה הסגורה. הוא ענה בגסות שלא, היא סגורה וזהו. מדוע אין אומרים לאנשים שיעברו לתורים אחרים? הם רואים שכאן סגור, לא? היתה התשובה.
בסביבות 08:00 הגיע נציג המת"ק, וכרגיל, חוץ מאשר להסתובב בשטח, הוא לא עשה דבר. מתי יפתחו עמדה נוספת? שאלנו. המשמרת החדשה, הוא הסביר, לא הגיעה; עמדה נוספת לא תיפתח. לפחות, אמרנו, שיגיד לחיילים להפסיק לשוחח בטלפון. זה לא התפקיד שלו, הוא השיב. בערך באותו זמן, עוד חייל סיים את המשמרת ועזב, אלא שעכשיו מפקד המחסום התיישב בעצמו בתא, והתחיל לבדוק מסמכים. שלא במפתיע, פתאום השתררה אווירה אחרת במחסום. כולם עבדו, איש לא דיבר בטלפון, והתורים התחילו לנוע מהר יותר. כלומר, די בנוכחות של מפקד כדי שהדברים יתנהלו אחרת במחסום, אבל המפקדים נוכחים ברוב המקרים רק כשהמצב הוא בלתי נסבל; הם לא שם כדי למנוע הידרדרות ולהקל על קהל הממתינים ולו במעט.