א-ראם, ביר נבאלא, ג'בע (ליל), עטרות, קלנדיה, יום א' 25.5.08, אחה"צ

מחסום אר-רם 1530
ריק מהולכי רגל. מכוניות בודדות יוצאות מזרחה.

מאר-רם לקלנדיה נסענו דרך הצד הפלסטיני של החומה. השער הגדול שליד הכיכר בדחיית אל-בריד היה פתוח למרבה ההפתעה ונחשפנו לציורי גרפיטי שטרם ראינו (משמאל).
משום שנסענו בדרך זו, השקפנו על מחסום עטרות מרחוק ולא ניכר היה עומס לפני המחסום, גם לא כשהשקפנו לעברו שעה וחצי מאוחר יותר, מהצד הפנימי של הגדר התוחמת וכולאת את הכפר קלנדיה.

מחסום קלנדיה 1540 
בכל רחבת מגרש החנייה נשמעו צעקות ונזיפות מפיה של החיילת המופקדת על העמדה הקדמית למחסום הרכבים, זו המווסתת מתוך קופסתה את הכניסה לשטח המחסום. היא גערה בנהג טרנזיט שעקף את התור והקדים את הרכבים הפרטיים. הנהג שיצא מרכבו, עמד מול חלונה וטען שדינו כדין מיניבוס ולכן הינו בעל עדיפות בתור. כל אותה עת התנועה עצרה. עד שהחיילת, שרק קול לה (הנשלח לחלל העולם ונשמע למרחקים בעזרת טכנולוגיית מגבירת הקול) ולא מראה, יכלה לחגוג את ניצחונה (שהיה צפוי) ונהג הטרנזיט סב לאחור, אל סופו של התור.
במעבר להולכי הרגל ניכרה אווירת שיממון ורק עשרות אנשים עברו במסלולים.
במחסום הרכבים כלב אזרחי וכלבנו בדקו רכבים וריחרחו סביב סביב כל זמן שהותנו.

מחסום ראפאת (ביר נבאלה) 1700
15 מכוניות לפני המחסום. עברנו על פני המחסום בדרכנו לכפר קלנדיה. בצד הדרך עמד מעוכב. מפקד המחסום עדכן אותנו שאין בידול, השיב לשאלה בדבר גורלו של הצעיר וסיפר שהוא מעוכב לתשאול ומחכה כבר כ-20 דקות עד שתגיע התשובה בעניינו. המפקד אף העיד על עצמו בהתנדבות (כנחתום על עיסתו) שהוא אינו רע לב.

1740– שבנו אל המחסום והתמקמנו כדרכנו ליד הבטונדה שמול עמדת החיילים. המעוכב לתשאול עדיין היה במקום. בחשבון פשוט עפ"י שעון צה"ל הוא היה מעוכב לפחות שעה. בחברתו היה מעוכב תשאול נוסף. מעוכבים היו גם נוסעי טרנזיט שחנה ליד המחסום ותעודותיהם נלקחו. מייד עם בואנו כולם נקראו לקחת בחזרה את התעודות ושולחו לדרכם. הפלסטינים לא הסתירו את שמחתם למראנו, הודו לנו על שאנחנו מגיעות למקום שכוח זה, טענו שאינם רואים אותנו מספיק והעניקו לנו את הקרדיט לשחרורם.
לא יכולנו לסתור את טענת הקרדיט. ואומנם, משך כל זמן שהותנו במקום (עד השעה 1815), עברו הרכבים במהירות שיא את המחסום ולמרות שזו היתה שעת העומס של השיבה מהעבודה, בתור לא היו יותר מ-2 מכוניות לפני המחסום.
העמידה שלנו מול המחסום נותנת לפלסטינים העוברים אפשרות יחידה לממש את "זכות הצעקה", מטבע לשון מבית היוצר של ח.י. ברנר (ועידת יסוד ההסתדרות, חנוכה 1921).
כלפי מי יכולים הפלסטינים לצעוק את אשר על לבם? כלפי החיילים המכוונים מולם רובים או מונעים מהם מלשוב לביתם? כלפי רשויות המדינה היהודית האחראים לגטו בו הם כלואים? או אולי כלפי הרשות הפלסטינית שאף היא, כשאר העולם, אינה מתעניינת בגורלם?
וכך מהוות אנו, אחת לכמה ימים, מקור ניקוז לרחשי הלב והכעסים המצטברים. תוך שהם נוסעים בכביש שהוצר, ששוליו גורמים להרס מכוניתם, יש מהם המוציאים את ראשם וצועקים משפט (לעתים בלתי שלם) לעברנו, או מנופפים בידם לברכה ולתודה. מבחר מהדברים ששמענו ב- 35 הדקות בהן שהינו במקום:
- "כל יום אנחנו עוברים פה, החיילים כבר מכירים אותנו וכל יום בודקים אותנו..."
- "שאתן פה, עובר בסדר".
- "העגלה שלי חדשה, לא חבל עליה?"
- "You support the occupation "
- " תישארו פה..."

מחסום ליל/גבע 1845
משירדנו מהמכונית מול עמדת החיילים, נזעק לעברנו המפקד בדרישה שנתרחק 100מ' מהמחסום. הארנו את עיניו בעובדה שנוכחותנו הינה זכותנו ושאפילו לצלם מותר לנו. המפקד מיהר ליצור קשר טלפוני עם מ"פ היחידה, שאישר את דברינו, אז גם הואיל לספר לנו ולשוב ולומר את שאנחנו כבר יודעות, לגבי האידיאולוגיה שבשמה הוקם המחסום: סיפור רצח המתנחל והצורך להזהיר מתנחלים מלעבור לכיוון רמאללה. 

 בתמונה הבית המנוקב על אם הדרך בכופר-עקב. בעבר ניסינו לברר מה הסיפור שלו, סוחרים מהסביבה טוענים שהמבנה שימש תחנת קמח וסימני הירי מתקופת המנדט הבריטי.  
דברים שיש לאמתם.