בית איבא, ג'ית, יום ה' 22.5.08, אחה"צ
15:45 – מחסום בית-איבא. 10 מכוניות בתור הכניסה לשכם, 2 מעוכבים
. בדיקות מלאות גם בכניסה וגם ביציאה משכם. בתור הכניסה לשכם ממתינים כ-20 אנשים. התור הצדדי לנשים וגברים מבוגרים פועל ועוד עמדת בדיקה אחת לגברים צעירים. גלאי המתכות מצפצף ללא כל קשר לעובר בו. אני מנסה למצוא חוקיות בפעולה שלו ולא מצליחה (האם החיילת הבודקת מפעילה אותו באופן אקראי?). הגלאי מצפצף כאשר אין איש לידו, ויכול להמשיך ולצפצף גם כאשר עובר אותו מישהו, או לא. הגלאי מכוון גם לנעליים, וכאשר הוא מצפצף ובמקרה מישהו עובר אותו, העובר צריך להסיר נעליו ולעמוד על הרצפה המאובקת. אולי יסביר לנו מומחה מה יכול אדם להעביר בנעליו שאינו יכול לרכוש בעיר הקרובה אליה הוא הולך. אני תוהה איך מפקד מסביר ומשכנע חיילים להאמין שבדיקת סוליות נעליים של היוצאים משכם קשורה באיזה שהוא אופן למניעת טרור, למעט כמובן ההשפלה הכרוכה בבדיקה. וכך יוצא שאדם מגיע לעמדת הבדיקה והוא עובר הלוך ושוב שלוש פעמים עד שהגלאי מפסיק (במקרה לפי מה שהצלחתי לראות) לצפצף.
בתור כלי הרכב אנו רואות כרזה גדולה מודבקת על הקיר, המודיעה לחיילים כי מתקיימת ועידת עסקים בבית-לחם, וכי משתתפי הועידה קיבלו אישור מיוחד והם רשאים לנוע עם התעודה הזאת לכל מקום. הכרזה בגודל גליון, צבעונית ונראה שהושקעה מחשבה רבה בניסוחה ועיצובה והיא נראית יותר ככרזת תעמולה מאשר דף מידע שנועד לידע את החיילים באיזה נוהל זמני. לצבא כיבוש שלא טורח לידע אפילו בשלט פשוט את האלפים העוברים במחסום מדי יום, מי אמור לעמוד באיזה תור, שלא טורח להתקין מדרך נקי במקום בו אנשים נדרשדים להוריד נעליהם, הכרזה של ועידת העסקים איננה יותר מאשר נזם זהב באפו....
16:00 – מעט אנשים במחסום, 30 בתור הצדדי ופחות מכך בתור הצעירים. 5 מכוניות (בעיקר משאיות) בכניסה לשכם. איש זקן מתווכח עם החיילים ונציג המת"ק בתור היציאה משכם. הוא מסורב. מפקד המחסום מסרב לדבר איתנו בקשר למעוכבים, מיד בבואנו הוא מראה לנו את הקו הלבן. אח"כ מגיע גם המג"ד ומזמין לנו משטרה, בטענה שאנו מפריעות לחיילים. אנו מתקשרות למוקד ומוסרות על המעוכבים.
16:40 – מעוכב אחד משוחרר ונשלח לתור (עוכב למשך שעה וחצי לפי דברי המפקד).
16:45 – המעוכב השני משוחרר.
30 ממתינים בכניסה לשכם.
מגיע שוטר, חדש באיזור. לקח לו זמן למצוא את המחסום. מבקש תעודות זהות. אנחנו הולכות למכונית להביא את התעודות ובינתיים החיילים "מוסרים גרסתם". אנו משוחחות איתו ומאפשרות לו להגיע לסיכום ולהסתלק, וחוזרות לעמוד במקום שעמדנו לפני שהגיע (לי הקרוסלה המערבית הריקה, מאחר והתור אינו פעיל).
ביציאה מהמחסום אנו רואות כרזה מאולתרת מודבקת על מיכל המים ליד הברזיה:"תודה לווטש במחסום, על עזרתכן להצלחת מאבקנו" חתומים: "פעילי תנועות טרור". אני תולשת את הכרזה לקול מחאתם של החיילים (ומפקדם שהעיד על עצמו כי הוא מקרית-ארבע. בין אם אכן זהו ביתו ובין אם לאו, התנהגותו מעידה כי קרית-ארבע יכולה בהחלט להחשב כביתו המוסרי).
17:30 – בדרך למכונית אנו עוצרות אצל נהגי המוניות מנסות לברר את סיבת מיעוט העוברים במחסום בהשוואה לשבועות קודמים. לשאלתנו הנהגים מאשרים שאפשר לנסוע מאל-בידאן, יש בדיקות ולוקח הרבה זמן לעבור שם, וכמו כן שאפשר לצאת מעסירה א-שמלייה. לדבריהם גם בענבתא התנועה התנהלה די מהר היום.
לאחר עצירה אצל ג'מאל במכולת בדיר-שראף (ממנו אנו שומעות על הקושי בהעברת מצרכי מזון בבוקר, בעיקר פיתות בעקבות האיסור החדש שהחיילים הנהיגו, לפיו אפשר להעביר משא בעגלות היד של הסבלים, רק אם יש כלב במחסום שמרחרח את הסחורה).
בצומת ג'ית המחסום אינו מאוייש ע"י חיילים והתנועה זורמת.
אנו ממשיכות לכיוון עזון-עתמה.