דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום א' 25.5.08, בוקר
6:30 - 10:00
מעבר סנסנה-מיתר
כמאתיים איש המתינו בצד הפלסטיני ומילאו את ה"שרוול
". התור אינו מתקדם. ההתמרמרות רבה. מישהו חזר למונית. יום העבודה כבר אבד. שלומי מסביר כי עברו 800 איש עד רבע לשבע והקצב סביר. את הנדחקים הרבים שממהרים וחוששים לפרנסתם זה אינו מנחם. עובדה שאפשר גם אחרת; בימים של ביקורי משפחות, זריזים יותר במבדקים ולא מאלצים את הפועל עם שקית הניילון השקופה, לדוגמה, שכבר עברה גם שיקוף במכונה, לשוב ולפתוח אותה ולפרוס את חבילת הבגדים להחלפה. אנשים מבוגרים וזקנים שכבר מזמן היו צריכים להיות בפנסיה ולנוח אחרי שנות עמל, עוברים מדי יום ביומו את הפרוצדורה מורטת העצבים הזו. גם בחזרתם הדבר חוזר על עצמו, שוב בדיקה ביומטרית קפדנית. שואלים האנשים, מדוע בחזרה לכפרם לא מקלים ומחזיקים אותם לעתים שעות להמתין במעבר. את השאלה הזו אנחנו באמת מפנים לאחראים במחסום.
ייתכן ובואנו, כמו גם הטלפון לשלומי, קצת הואיל, כי קצב המעבר קצת התגבר. ברבע לשמונה לא נותרו פועלים בחוץ.
חשוב, לדעתי, להגיע מוקדם יותר למעבר.
כביש 60 - בנתיב ההקלות על החסימות, בואכה חברון
במו עינינו חזינו בפלא של המעבר הפתוח לכלי רכב בין יטא לדרום חברון בצומת הכבשים. לעומת זאת רבו הפטרולים של הג'יפים הצבאיים והמארבים כדי לבצע בדיקות פתע, כפי שאיש מילואים הסביר לנו "שלא ירימו את ראשם". הוא בדק מונית פלסטינית, ששוחררה לאחר שעצרנו לברר. איתו היה חייל שכיוון כל העת את נשקו לכיוון הגבעות, נראה כאילו לקוח מאיזה שבט בדרום-אמריקה.
אם חזינו בפתיחת צומת הכבשים ובצמיחת פילבוקס במקום, לא ראינו שפחתו תלוליות העפר והבטונדות בשולי הכביש, שעדיין ניצבים כמו טורי שיניים שזקוקות להשתלות.
חברון
אין מעוכבים.
בשעה תשע לא בקעה מוסיקה ממרכז גוטניק! כל החנויות סגורות.
חזרה, דרך כביש 317, אפילו המכולת ליד צומת הזיף סגורה.