ביר נבאלא, מכבים (בית סירה), יום א' 18.5.08, בוקר
04.30 – 07.00
השארנו מכונית אחת ברמות והמשכנו דרך המחסום שבפניה
לביר נבאללה. שני חיילים נראו בו אך התנועה בכיוון בית איכסא זרמה ללא הפרעה. הדרך
לביר נבאללה חסומה בקוביות בטון.
בשעת בוקר מוקדמת זו כמעט ולא נראו מכוניות על כביש
443. עשינו סיבוב פרסה במחסום מכבים וחנינו מולו על הכביש מכיוון הכפרים הפלשתינים
החסום גם הוא בקוביות בטון. מעבר לקוביות הבטון נראות המכוניות המביאות את העובדים
אל המחסום. כשהגענו למחסום, השעה הייתה 5 וכבר השתרך תור של הולכי רגל בכניסה אליו.
שוחחנו עם כמה מהם שבחלקם סיפרו כי עזבו את בתיהם ב- 3 לפנות בוקר בכדי להגיע
ראשונים. עברנו לעמוד על יד הקצה השני של המחסום, ממנו רואים את החיילים הבודקים את
התעודות והתיקים או שקיות האוכל. בינתיים הלך התור והתארך, מאות עובדים מגיעים בשעת
בוקר מוקדמת זו. זה יום העבודה הראשון שלהם אחרי תקופת סגר
ארוכה (מיום שלפני יום
הזיכרון ועד לאחר ביקור בוש). במהלך חודש זה התקיימו עבורם רק שני ימי
עבודה!
המעבר במחסום אטי; בכניסה יש שטח סטרילי, מעברו כל אחד
מניח את חבילתו בצד מכשיר המגנומטר, אותו עליו לעבור, אחר כך לוקח את החבילה, לעתים
מוריד חגורה ו/או נעלים, אחר כך נבדקות תעודותיו בקפידה ולבסוף תכולת התיק שבידו.
למעשה נראים שני מגנומטרים במחסום אך רק אחד מהם פועל. בדיקת התעודות נעשית על ידי
שני חיילים העומדים בעמדה גבוהה מאד, (ראשי הפלשתינים בערך בגובה רגלי החיילים) כך
שעל הפלשתינים להושיט את תעודותיהם במאמץ להגיע אל ידי החיילים ואלה מסתכלים עליהם
מלמעלה כך יש להם גם שליטה על התור. תזמנו כמה מן העוברים במחסום מרגע הגיעם ועד
לצאתם. בתחילה ארך זמן המעבר 20 דקות, בהמשך, עם התארכות התור, 30 דקות ואף 35
דקות.
בינתיים בצד כביש 443, בכיוון מערב, נאספו כלי רכב של
המעסיקים הבאים לאסוף את פועליהם. אלה שעדיין לא הגיע הרכב עבורם יושבים בעשב שלצד
הכביש, ביניהם גם כמה נשים מבוגרות שהביאו עמם ירקות למכירה. מזג האוויר היה נעים
אך קשה שלא לחשוב על מה שקורה בימי גשם או חמסין. אין כל הגנה בפני פגעי טבע רגילים
אלה. כמעט במרחק נגיעה עוברות ביעף המכוניות הישראליות שנוסעיהן "עיוורים" למה
שקורה ממש לצדם.
אחד המעסיקים, עמו שוחחנו, התלונן על כך שלעולם אינו
יודע מתי יש סגר ומתי יהיו לו פועלים. בעבר היה מתקשר עם מת"ק בית אל אך לאחרונה
אינם עונים לקריאות הטלפון שלו. לכן עליו ועל עובדיו לנחש בנושא
זה.
חזרנו לתור שבמחסום והעומדים בו התלוננו על כי המעבר
היום אטי הרבה יותר מאשר בדרך כלל. הלכנו למחסום המכוניות שעל הכביש הראשי ופנינו
למפקד שבמקום. כמה דקות אחרי שפנינו אליו, נראה בדרכו אל מחסום הולכי הרגל בכדי
לסייע בבדיקות ולקצר את זמן ההמתנה.
חלק מן המעסיקים גילו קוצר רוח, צלצלו למכשירים
הסלולאריים של עובדיהם ואפילו התקרבו עם מכוניותיהם עד לפתח המחסום בכדי לקצר את
זמן ההליכה של הפועלים עד למכונית. בתור עמדו האנשים בשקט ורק כמויות העשן שהעלו
בסיגריותיהם העידו על עצבנות בלתי נמנעת.
ב- 7.00 התקצר התור ואנחנו
עזבנו.