בקעת הירדן: וחודייפה בן ה-4 שואל "למה היאהוד הורגים אותנו ?"

ד י !!!!

העם הנבחר לקח לעצמו הכל – את האדמות, את הזכויות, את אל קודס, כולה ומקצתה, את החיים עצמם. אבל לא די לו בזה, עד שלא יגרש וירמוס ויכה את אחרון הפלסטינים; עד שלא ייקח את דונם האדמה האחרון שנותר לו, לא ידע מנוח. את ה-כל אנחנו רוצים , כי לנו לנו ארץ זו !!!

רק לנו !! ולא לאף אחד אחר. לא לערבים, לא למבקשי המקלט, ואפילו לא לעובדים הזרים שמנגבים להורים הזקנים שלנו את התחת !

30 שנה עבד מרעי הזקן בחברת המים מקורות ושירת את אדוניו היהודים. גם כאשר אותה חברת מקורות הציבה בחצר ביתו משאבת ענק כשהיא מותירה לו ברוב חסדה 8 שעות של מים אחת ל-3 ימים.

מרעי גר בת'אבת מרעי (שעל שמו היא נקראת) שבדרום הג'יפתליק, כי מדינת ישראל הושיבה אותו שם. כשהקימו את התנחלות משואה העיפו אותו ואת משפחתו מהמקום שגרו בו, ע"י כביש 90, והרשו לו להתיישב בכפר עלוב ומסכן שתושביו ברחו ממנו במלחמת יוני 1967. בתי בוץ, הגשם מוסס אותם בחורף וגם אחרי שציפו אותם במלט הם נשברו והתקלפו בגלל המים שחדרו פנימה.

לפני שנה וחצי, בכסף שחסכו במשך שנים מעבודתם,  בנו מרעי ובנו בית לתפארת.  שתי קומות לבית. בית למרעי ולאשתו  בני ה- 83, לבנו ולכלתו ושמונה ילדיהם. ומסביב לבית שתלו בוסתן עם עצי פרי ותבלינים. הם פנו לעורך דין יהודי שיבקש אישורי בנייה, כי אולי עורך דין פלסטיני לא יצליח להשיג להם. והעורך דין אמר להם שהכל בסדר. יש אישור. כך סיפרו לי. (הא ! איזה אישור ? פלסטיני יקבל אישור בנייה בשטח C ? הרי לא נשמע כדבר הזה! לפלסטיני אסור לבנות! לפלסטיני אסור לחיות! שילך מפה!!)
מרעי ומשפחתו ישנו טוב. הרגישו בטוחים.. עד היום בשש בבוקר, כאשר נהמת הבולדוזרים העירה אותם משנתם. כלי המשחית הצהובים מוקפים בעשרות ג'יפים צבאיים  וטנדרים טויוטה לבנים של המינהל האזרחי.  חמש שעות לקח להם להרוס שני בתים, מפעל חיים של שתי משפחות, אבן ועוד אבן , קרמיקה, קישוטים על הקירות. הואילו ברוב חסדם לאפשר להם להוציא את הרהיטים, את התנור, את השמיכות והמזרנים, וגם את תפוחי האדמה.... כמה יפה! בטח גם ההורסים ישנו טוב בלילה.

מרעי ואישתו שחוחים, עיניהם אדומות, ילדיהם ונכדיהם ושכניהם עומדים בחוץ, בשמש, ליד תלי האבן הלבנים, ושואלים: "איפה נישן הלילה ? איפה נישן?"

הסתכלו נא רגע מסביבכם. אם אומרים לכם עכשיו – פרצה שריפה ובעוד 20 דקות היא תגיע לביתכם, מה תקחו עמכם? (אם בכלל אתם מסוגלים לתאר לעצמכם שבולדוזר עולה על בית של יהודי). אולי תקחו את המקרר, הטלוויזיה, המיטה? את מכונת הכביסה ושואב האבק,  והתמונות מהחתונה? ושל הילדים.  ומה עם המזכרת מהטיול ליוון? ומה עם הסוודר והחולצה האהובים והבובה של הילדה? והנעליים ? ותעודות מבית הספר? וכל הדברים הקטנים שחשובים יותר מהמקרר ושאי אפשר לשחזר.

בית הוא כל מה שיש לנו. הוא מקיף אותנו ומגן עלינו מהחוץ, הוא נותן לנו פרטיות ושקט נפשי, הוא מאחסן אותנו באהבה ואת כל חיינו. אז איך אנחנו מעזים לעלות באדישות כזו על ביתם של בני אדם ולהחריב את חייהם על ראשם? מאיפה צמחה הרשעות הזאת ? איך , לעזאזל, ילדינו לא רואים?

מרעי מספר שחייל אחד, מתוך העשרות שעמדו מול המשפחות בנשקים שלופים להדוף כל ניסיון להפריע למלאכת ההרס, ניגש אל מרעי ובעיניים מושפלות לחש "אני מצטער!".

התקרב אלי מרעי הזקן ותפס בידי. ואני, לא יודעת למה, זה לא מקובל, הלב גרם לי לחבק את הזקן והוא שם את ראשו על כתפי ופרץ בבכי מר. ואני היהודייה מתייפחת יחד עמו...

וחודייפה בן ה-4  שואל "למה היאהוד הורגים אותנו ?"

בדיוק כשהגענו לת'אבת מרעי ( בשעה 11.20) , יצאו משם הבולדוזרים, רק שני ג'יפים עוד היו במרכז הכפר. לפתע זינקו הג'יפים ודהרו דרך גינות בתי הכפר הצפופים ויצאו ממנו בתוך עננת אבק, ממהרים להריסה הזדונית הבאה. מתוך פתחי הבתים הציצו נשים וילדים מבוהלים , תפסו בידי, ואמרו "עכשיו אנחנו הבאים בתור. עוד כמה ימים יגיעו אלינו..."

• לא עברה  שעה והגיע טלפון שהצבא הורס בפורוש בית דג'ן הסמוכה מחסן חקלאי מאבן, שנבנה מעל לבריכת מים וכל ההריסות התמוטטו לתוך הבריכה .
• מייד לאחר מכן המשיכו כוחות הזדון וההרס לעוד מקום והרסו שם דירי צאן. לשם כבר לא הספקנו להגיע בטרם חשיכה.

ואם לא די בכך, בשעה 17.30, חושך, הלילה כבר ירד, ואנשים ממהרים מהעבודה ומקניות הביתה, מחסום חמרה מאויש , חמישה חיילים בודקים מכוניות, מעכבים אותם בדרכם לקיים מראית עין של חיים.