ג'בע (ליל), ענאתא, קלנדיה, יום ג' 29.4.08, בוקר

צופות: 
קלאודיה ד. ואביטל ט. מדווחת
29/04/2008
|
בוקר

ב - 6.50 במחסום ג'בע .המחסום מלא בחיילים . התנועה מתנהלת בקצב סביר . חייל מאותת לנו . אנחנו עוצרותוהוא שואל אם אנחנו
נשות ווטש ומאשר בחיוך את המשך הנסיעה.

ב - 6.55 בקלנדיה . יום קשה מאד.אין הרבה
ממתינים , אך שום דבר לא זז , התור דחוק ולחוץ , צעירים ופחות
צעירים מטפסים על
הגדרות ואין עוזר , הקרוסלה לא נפתחת .
חמור מזה התור ה "הומניטרי " לנשים,
תלמידים , מורים ורופאים , כל אלה ממתינים בעמידה כבר כשעה , עוד מעט יאחרו
לבית הספר ולעבודה
שיחה מהירה למוקד ההומניטרי של הצבא וראה זה פלא , השער נפתח
קמעה ולפחות קבוצה אחת מודאגת תמתין עתה בפנים  קרוב לשער הגאולה.
כל
השרוולים פתוחים , מה עושים שם כל כך לאט ? הרי כל פלסטיני יודע במדוייק איך
עובד התהליך , כמה אטימות צריך בשביל לשבת בתא אטום , לשתות ולאכול בנחת יוגורט
כשבחוץ קולות הסבל והזעם של הממתינים ,המאחרים או המפסידים עוד יום עבודה . במקום קצין ושוטר שמשתדלים  לא ליצור אתנו קשר עין או דיבור , חוץ
מהערה קצרה של השוטר שהכל בסדר גמור . אז נרגענו..
גבר צעיר ניגש ומספר על
אשתו הסובלת מתופעות פוסט טראומתיות לאחר שבנם נהרג בתאונה. היא טופלה במרכז
חירום המתמחה בתחום זה בבי"ח "הדסה " , עד שאזל כספה של המשפחה, ובשטחים אין כלל
שירות דומה. עתה המשפחה לא יכולה לממן אפילו
תרופות החיוניות לתפקודה של
האם
האם אתן יודעות על סיוע כלשהו במצבים דומים ? הסיפור , שמגובה במסמכים ,

של אב משפחה שמגיע במיוחד משכם כדי למצוא  תרופות לאשתו במחיר מופקע , אך סיים
הפעם את הביקור בקלנדיה , שער האופל.

ב - 8.15 בענאתה יום רגיל לחלוטין ,
"הפסדנו " את הילדים , החיילים לא
מתרגשים מנוכחותנו ולאחר כמה דקות אנו נוסעות
לוואדי נאר.

__._,_.