חווארה, יום ש' 29.3.08, אחה"צ

צופות: 
ויוי צ. ואיה ק. (מדווחת).
29/03/2008
|
אחה"צ

 

 

עוד יום של מניעה, של קהות, של אלימות, של ההתעללות המובנית והרחבתה על פי חוקי היום המשתנים ומזגם של החיילים והתעמרות ברוכלים המבקשים להרוויח פת לחם, הכל על פי החוק.

יום כיבוש רגיל.


במבט ראשון - המון מוניות ואנשים הולכים אנה ואנה, ורוכלים המוכרים כל מיני דברים וקולות של ילדים והמולת חיים, וזה מחמם את הלב כי העם הפלסטיני למרות הדיכוי וההתעללות השיטתית והיומיומית והמובנית כלפיו, למרות הטרור נגדו, מסרב לחדול להתקיים, מסרב לוותר, על חייו, על נחישותו על ועל חיוניותו, ותחושת הקיום העז המבעבעת למרות הכל ועם הכל, היתה מעוררת תיקווה ומרגשת.

פגשנו את ע' מעוריף. אחיו של נ' עליו סופר רבות. ע' עבד בישראל עד שנעשה מנוע להיכנס ולעבוד כמו כמעט כל שאר העם הפלסטיני, ועוד עבד למרות זה, עד שנתפס וישב כמה חודשים (על שהייה בלתי 'חוקית') בכלא. מאז השתחרר, התחתן, ונולדה לו בת ראשונה. לפני כמה שנים הקים עם אישתו בחצר ביתם משתלה של צמחי תבלין ואת מה שהם מגדלים הוא מנסה למכור ליד המחסום. הוא מסולק וחיילים כאלה או אחרים מטיחים את הצמחים על האדמה. תקופות הוא מדוכא וכמעט מוותר ואז חוזר.

מיספר עציצים היו מונחים על המדרכה בקצה חניון המוניות רחוק מהחיילים, מסודרים ויפים למראה, וכמה אנשים ניגשו כדי להביט ואולי לקנות.

מה שלומך שאלנו. היום טוב אמר. וככה, איך בדרך כלל. בסדר. רק יום חמישי זה הבעיה. חמישי?

כן... הבאתי את כל הסחורה, עם האוטו שלי... אחרי חצי שעה באו חיילים, מדברים... למה אין נקיון. ויאללה כולם לעוף הביתה. אני אומר לו: איזה זבל אני עושה. זה ר. השם שלו אני חושב. קצין. ככה, בכל יום חמישי, ואז יאללה כל הבסטות, כולם הביתה, ממחר אין בסטות. ושלא נקי. הוא רק מדבר על נקיון. מה לא נקי... יש אחד ילד שאנחנו משלמים לו שינקה. כל הנהגים והבסטות. לפני שבועיים בחמישי בבוקר ניקינו את כל החנייה. ככה לפני שיגיעו... ובימים אחרים? בימים אחרים יותר טוב, הוא אומר. אבל לפעמים חיילים באים. ביום שבת שעבר באו. אמרו להסתלק. זרקתי חמש שקיות זבל של צמחים שנהרסו. 1300 שקל הלכו לי... וזה של השוארמה, אולי עשרים קילו בשר זרק בזבל.

וזה יש לו בייגלה. בא עם 150 בייגלה מהבוקר ואמרו לו ללכת. והתייבש הכל. 400 שקל הלך לו. אמרו אסור בסטות. מה אני אגיד לך: יום אחד אומרים לא לעמוד פה, ויום אחר אומרים לא לבוא כי עושים נקיון, ויום אחד תסתלק, ותעמוד פה ותעמוד שם, קשה. אבל היום טוב, אינשאללה.

הגענו למחסום. פגשנו את מ' ילד בן שלוש עשרה מבורין, רוכל קטן, ילד מתוק וגיבור. הוא הצעיר מבין אחד עשר ילדים, המפרנס ביחד עם אביו הזקן את כולם כבר כמה שנים. במשמרת של הבוקר שהתחלפה לפני שעה שעתיים, סילקו אותו כשמכר צלחות פלסטיק. ומייד ראינו גם את מ' בן השלוש עשרה גם כן, אחד מילדי משפחה מאוד ענייה מחווארה, המפרנס ביחד עם אחיו המבוגר ממנו במעט את כל המשפחה. ילד מתוק במיוחד ומידי רזה. גם אותו העיפו הבוקר. הוא סיפר איך מכר פחיות שתיה וסוכריות, והקצין סילק אותו ואמר לו רוח. קודם בעט הוא מספר, ורק אחר כך אמר לו רוח. והכל התפזר על האדמה. הפחיות ניזוקו והסוכריות התמלאו בחול והכסף התפזר. לא את כולו מצא. הוא עדיין היה מאוד נרגש.

גם בשבת שעברה סילק אותם אותו קצין הם מספרים. הילד מבורין לא הלך, אמר לו לך ולא הלך. אז החזיקו אותו שעתיים במכלאה.

הרביצו לך, שאלנו.

למה שאני אתן להם להרביץ לי, אמר הקטן בגאווה. אם רק אוותר להם יעשו לי עוד פעם ועוד פעם.

זה קורה כמעט כל יום הם מספרים.

מ' מבלטה, שמונה שנים מוכר באיזור המחסום, מתחילתו, בספטמבר 2000 נדמה לו. יחסית הוא מצליח למרות התעמרויות החיילים לשרוד איכשהו שם. אומר שיש לחיילים בעייה עם הניקיון. ויש הילד שמנקה בגלל זה. אבל מתי יש להם בלגן במדינה, פיגוע, אז באים החיילים ומוציאים עלינו, הוא מסביר. אני חושב כי אין ערבים, יש רק אותנו. ואז אנחנו נקבל את המכות. גם סתם אם מישהו אולי יש לו בעיה עם אשתו, או בעל הבית שלו. אז אנחנו ערבים, אז עלינו, באים עלינו.

איש יוצא מהמחסום. הוא במשטרה של שכם. כל יום עובר את הבידוק הזה. החיים קשים הוא אומר, סוגר את החגורה. מסביר פנים. ונפרד לשלום.

אישה אחרי שיצאה מהמחסום כורעת על הארץ. אולי לשרוך שרוכים שכניראה מתבקשות הנשים להתיר. לא פה, אומר לה החייל בעמדת המניעה של המכוניות לכיוון שכם, וחוזר לכוון נישקו לעבר המכוניות. והיא קמה מיד, מבלי ששרכה שרוכיה והולכת.

המון נשים וילדים. אנשים נראים כחוזרים מקניות. כל החיילים אוחזים בקת.  

ס' נהג המונית מחכה כבר שעות לנוסעים. הפרנסה דלה. אשאר כאן עד שכבר אהיה בן שלושים, אמר בכאב. זה עבודה, זה חיים?

הקצין באחד מסיבובי האדנות שלו כניראה, אמר לס': אם תפסיקו להעביר חומר נפץ זה יהיה טוב, והלך.

ס' אומר לנו: מי יעביר במחסום... למה אתם לא עושים אצלכם בגבול. למה פה...

איש יוצא ומתברר ששכח בבדיקה שקית עם ממתקים ופוחד לחזור לבקש את השקית שלו. מספר לאנשים העומדים הפונים אלינו בבקשה לנסות לשאול את החיילים, כי לנו הרי לא יעשו כלום אם נשאל. אז הלכנו לבקש ואמרו לנו החיילים שאין שם את השקית שלו... הוא לא התפלא או התעקש והלך...

יש הרבה שלקחו להם פלפונים וכסף וארנקים מספרים אנשים. נניח אני שם ארנק ואומרים יש משהו מצפצף. יורד למטה. עולה ולוקח את הארנק ויוצא, ואין. באים לקצין אומרים לו, והוא שואל את החיילים האחרים, ואומרים שאין.

יום חמישי מספר מישהו היה לו כסף בארנק. שם תעודה על הדלפק. התכופף לקשור נעליים. קם, אסף הכל. יצא ואין כסף. אמר את זה לקצין. אבל לא החזירו לו.

בחור צעיר ורזה מאוד בן שמונה עשרה, יוצא כפוף ומובס. נושם עמוק. מספר שמטרטרים נורא, ששיגעו אותו. אלף פעם תרים חולצה, מכנסיים, הפיכת המעיל, ושוב הפיכת אותו המעיל, ולעג מצד החייל שאמר לו שהוא עושה את עצמו לא מבין. אתה לא מבין עברית אבל גם ערביתinfo-icon לא, אמרו לו. אז הבחור אמר הא. והחייל אמר בלעג, את זה אתה יודע להגיד. הא. הא. הא. זה אתה יודע להגיד, ולהעביר חומרי נפץ גם גם אתה יודע... אתה עושה את עצמך כדי שתוכל להעביר פצצה.. כך עוד ועוד עד ששחרר אותו. כשנפרד פניו נראו אומרים אני לא מאמין שזה קורה לי ואני מסכים ואני שותק... כך נדמה... לא הרבה אחרי זה הגיע אותו חייל שלעג והשפיל אותו, וראינו שיש לו אנטנה שזה הסימן להיותו מפקד המחסום. הוא מסלק את ס' והאחרים מלעמוד במקום זה או אחר.

אותי איננו מסלק. לי הרי "המבטא" הנכון.

הכל בסדר הוא שואל? לא עניתי לו.

בחור יוצא מקלל. כל קיומו אומר התנגדות עצורה. וכאב. שם הכל על גדר האבן בתנועות הדוקות. חגורה. מצית. מחברת. עפרונות. מביט בזעם. יפה תואר. נושך שפתיים. כוס אוחתק אומר, כוס אוחתק, שוב ושוב. מביט בשנאה וזעם על החיילים.

הוא סטונדט לשרטוט מתברר. היתה לו תיקיה עם דפים ועפרונות. החייל אמר תראה את הדפים. והפך לו דף אחרי דף. זו בעצם דפדפת של דפים חלקים. דפי שרטוט. מראה לחייל שאין שם כלום. שכלום לא כתוב. שזה חדש. אז החייל אומר לו תראה את העפרונות. והוא הוציא אותם. ושוב הכניס. ושוב את המחברת. והחייל אומר לו אני לא מאמין לך שהדפים ריקים. מרמז שכמו מוצפן בהם משהו. ושוב הוא מתבקש להראות את הדפים החלקים. וכל זה בעברית כשהבחור מבין בקושי. ואחרי זה מסתבר שידע ערבית ודיבר איתו עברית במתכוון.

שני חיילים נעמדים בשביל הכניסה לשכם ומתחילים לבקש לראות תעודת זהות. מחזיקים נייר ביד ועליו רשום משהו עליו הם מביטים. "הביטחון", הקלישאה בה נמכר מעשה הכיבוש החוצה, מתגלה גם כאן בעירומו הריק. גם כשהם נכנסים לשכם הם נבדקים?

מ' הילד בן השלוש עשרה מחווארה העמיד שוב את סחורתו הדלה, קופסת הקרטון ההפוכה עליה כמה פחיות מיץ וכמה פלסטיקים ובתוכם סוכריות במעבר לכיוון החניה. הילד מבורין ויתר להיום. מגיע חייל ומסלק את מ'. החייל איש מתק. מ' מרוגז. פיו רועד. קפוץ. הוא מנסה לאסוף את חפציו וכל הסוכריות נופלות לחול. אלה שנשארו אחרי שהפך לו את הקרטון שלו ברגלו, חייל אחר בבוקר. אחרי שראה שכל מרכולתו של הילד נשפכה לתוך החול, החייל עזב אותו ופנה אלי משום מה (מעולם לא ראיתיו) ודיבר אלי כמו אנו מיודדים ושאל מה שלומי.

לא אתמם. אני יודעת מדוע פנה אלי. הניח בטעות כמובן שבהיותי בת הגזע המסוים הזה של בעלי זכויות היתר, כמוהו, בהכרח אני נמצאת איתו במישור אחד של שייכות ותמימות דעים ורעות מסוג מסוים. ומתוך המקום הזה הניח כמובן מאליו שאני מזכה אותו ומכבדת אותו. מה שאיננו נכון כמובן. אין לי תחושת שייכות לאדם אחר על בסיס גזע או לאום או צבע עור או פרמטרים ריקים כאלה כמו זהות או היסטוריה. ובודאי שיחסי המוסרי אליו לא נגזר מזה. ואיננו לא-אשם ולא פושע בעיני גם אילו היה קרוב אלי גם יותר מרק במובן הגזעי. מעשיו נשארים מה שהם בין אם הוא בן הלאום שלי, או בני, או בן זוגי.

לשאלתו עניתי ששלומי רע. מאוד מקווה שילך ממני. כי אני מעדיפה שלא לדבר עם חיילים. אינני נותנת תוקף לדבריהם במקום בו הם נמצאים בהיותם כובשים, כי ככאלה הם בהכרח אינם ולא יכולים להיות החלון אל המציאות. ובנוסף לזה אינני רוצה גם מבחינת הסולידאריות עם הקורבנות לקיים איתם דיאלוג של קירבה, ולא חשוב מדוע. כך שלדבר איתם, אני מרגישה, אלא מנקודה של מחאה, הוא קהות וגסות כלפי מושאי העוול מסביב, כלפי קורבנותיהם. בכל אופן הוא שאל למה שלומי רע ואמרתי לו כי יש מחסום. ואמר אבל אני כאן. הוא במובן של איש המתק אני מניחה. אולי הוא המסוים. מה שמדהים כי המתק הוא אחת מזרועות שלטון הכיבוש האפלות והעיקריות והציניות ביותר. הפועל ביחד עם השבכ. שמקיים מראית עיין של עזרה לאוכלסייה אזרחית כשבפועל מאתר צרכים כדי למנוע אותם. מהיתרי בנייה. היתרי בריאות ועבודה. שהם בדיוק סיבה למניעה, וללחץ לשתף פעולה.

בכל אופן אמרתי לו שהדבר הטוב היחיד שהוא יכול לעשות הוא לא להיות פה. וכשהתעקש שהוא עושה טוב התעקשתי שלא. ושהמחסום והוא בתוכו הם התעללות ותו לא, ופניו נפלו והביעו עלבון גדול.

זאת לעומת שלוות הנפש החפצה בה סילק רגע קודם את מ' הקטן ומנע ללא היסוס ממנו להרוויח כסף ואוכל עבור משפחתו, ולא כדימוי אלא ממש כך.

הרבה חיילים נוספים בכניסה לשכם. אחד עם רובה שלוף מכוון על האנשים העוברים, נשען על גדר האבן.

ואז שמענו שביום חמישי האחרון (27.3) בשתים עשרה בצהריים בערך מספרים ס' והילדים וע' ומ' ואנשים שאנחנו לא מכירות, הגיעו ילד ואביו שחיים בבייתא מכיוון שכם. חייל אמר לילד תרים את החולצה והוא הרים. ילד בן אולי שמונה, קטן. הוא הרים את החולצה הראשונה. תחת החולצה הראשונה היתה לו עוד חולצה, בצבע ירוק. החייל התחיל להשתגע, מספרים. כי זה ירוק כניראה (צבע דגל החמאס). והילד פחד מהחייל והתחיל לצעוק לאבא שלו אבא אבא, והלך לאבא שלו. ועשו לנו בלגן. סגרו את המחסום. ירו באוויר. סתם בשביל להפחיד.

והילד?

את הילד לקחו לשמה. הורידו לו ממנו בגדים. ילד קטן כזה. נשאר עם תחתונים. עם התחתונים נשאר פה. כולם מסתכלים. ואין אף אחד שיצלם זו הבעיה. ככה יותר משעה.

והאבא היה מחכה לו. לא נתנו לו לדבר עם הילד. עמד פה, לא היה עצור.

היה ג'יפ, שם שמו את הילד, בג'יפ. והיינו ככה בשורה, ליד זה של הירקות מסתכלים. ובא חייל אחד והתחיל להרביץ לנו מאחור. לא הרגשנו עד שהתחיל לתת לנו מכות עם הרגל שלו, כמו לכלבים. זה היה קצין. והתחיל לצעוק, ועם הרגל שלו מרביץ, ונבהלנו, מה קרה.

תגיד לנו נזוז נזוז. לא צריך את הדברים האלו.

הם היו שם בפנים. ליד החדר. איפה שהדלת. עם הילד.

מה אתה חושב עשו עם הילד?

לא יודע. הלכנו אחרי קצת יותר משעה ועדיין לא שוחרר. המחסום היה סגור אולי שעה, משהו כזה.

אחד הילדים מספר לנו שהיו יריות גם ביום חמישי בערב. בצהריים עם הילד הקטן והחולצה הירוקה ובערב עם אדם מבוגר. מישהו שממש תקפו אותו. קיבל מכות מקת הרובה בבטן עד שהתקפל לגמרי הם מספרים ואחר כך נלקח לבית חולים.

גם שלשום מספר ס', ביום רביעי, עשו בלגן. היה מישהו שעבר במכונה, ציפצף פעם ראשונה, אמר לו תחזור, פעמיים שלוש, אין לו שום דבר, הוציא את הארנק, את הנעליים, עדיין המכשיר מצפצף. כניראה יש לו משהו בשיניים, זהב או ברזל. אז החייל לא רוצה לשמוע לו שאין לו כלום. ובאו עליו כל החיילים. הרביצו לו מה זה חבל על הזמן. על הפנים שלו אדום כמו החולצה הזו. בושה. ירד לו דם מהפרצוף. הרביצו משמה, את רואה, אצלם. בום בום בום הרביצו. עם הרגליים, עם הנשק, אפילו עם הנשק, מסכן. בקיצור מתנהגים עם האנשים כמו חיותinfo-icon.

מה איתו?

שחררו אותו אחרי שעתיים שלוש.

מה אנחנו עשינו שככה נותנים לנו, אלוהים יעזור.

הילדים הנסערים מספרים עוד ועוד דברים שקרו. יום שישי שעבר מתברר, באו מתנחלים ורגמו אותם באבנים, והצבא בא לסלק את הרוכלים.

ואז אנחנו רואות ארבעה חיילים פתאום מרחוק, ליד הבסטות הרחוקות ביותר מהמחסום. והלכנו לשם מהר. לא צריך בסטות היום, אומר היימן מהמתק לע'. זה קפטן היימן אומרים הרוכלים, שאמר להם לפני איזה זמן לעבור למקום הנוכחי בו הם עומדים אחרי שמכרו קרוב יותר. אבל היום אסור כאן הוא אומר להם.

ויוי ניגשת ומבקשת מהיימן שלפחות יתנו להם לגמור את הסחורה. ע' מתחנן. חייל אחר, מפקד המחסום (עם האנטנה) שכבר דובר בו, ששמע את ויוי מדברת אמר לה אני לא שם עלייך. ע' מבקש שוב מהיימן. היימן שואל את מפקד המחסום אם אפשר. הם מסתודדים, ואחר כך הוא אומר לע', בסדר רק תזוז לפה על המדרגות. דהיינו ליד המחסום. כלומר העבירו את ע' ממקום רחוק מהמחסום למקום קרוב אל המחסום. כשבמסגרת אותו טיעון של קירבה, הילדים רק רגע קודם, סולקו שוב מליד המחסום, כי הם קרובים מידי כביכול.

נשאלת שאלה מדוע לא איפה שהוא? ומדוע דווקא שם ליד המדרגות? איפה שמקודם העיפו את האחרים? כי הוא שם ולא כאן, לכן. כי המטרה היא התעללות, היא מניעת פרנסה ואוכל, היא התשה. בגלל זה.

בינתיים ע' לקח את העציצים שלו והניח אותם איכשהו ליד המדרגות קרוב למחסום, והכל נופל ונשפך על הארץ. החיילים ממשיכים לסלק את שארית בעלי העגלות. ואז הגיעו לקצה החניון, לסוכה הבנויה מחוץ לאזור המחסום והמוניות, עליה מעטה של אברזנט כחול, סוכה השייכת לאביו הזקן של הילד הקטן מבורין. בימים אלה הוא מוכר בה ירק ופטרוזיליה. היא גם מקום שנחים בו בדרך. אחד החיילים עם משהו דמוי מזמרה (כניראה חותך ברזל) מתחיל לחתוך את החיבורים של הסוכה, והיא מתחילה להתמוטט בהדרגה.  

איש בא מתחנן, נשארו שתי חבילות, של בייגלה.... קחו.... כולם מתחננים רק לגמור את היום.

יאללה עופו מפה שומעים את החיילים. רוחו. אין בסטות. ויוי מצלמת את פירוק הסוכה. ניגש מפקד המחסום אליה מהר וקרוב בתנועות מאיימות, אני אשבור לך את המצלמה, אומר. אתה תשבור לה את המצלמה? זה מה שאתה אומר, אני אומרת. הוא מגחך. מתקרב עוד יותר אל ויוי בתנועת איום ומתחיל לדחוף אותה, רובהו צמוד אליה, חזהו שלוף החוצה, בפניו קשיות וגיחוך.

ממה יש לך להתבייש אומרת ויוי.

אתה הרי גאה במה שאתה עושה. אם אתה מתבייש אל תהיה פה, אמרתי לו.

לאט הסוכה קורסת ונופלת. חלק אחרי חלק. והאברזנט הכחול כבר מתגולל על האדמה.

למה? שואל הילד, נסער.

האנשים מסביב היו מאד נרעשים מהריסת הסוכה. הילדים, ונשים שנעמדו מביטות בעיניים פעורות במעשה הונדליזם האכזרי, ובינתיים האבא של הילד מבורין בעל הסוכה חזר, והיה המום. כי לא מכר בה בכלל באותו הזמן ובדיוק החזיר את הסחורה שנותרה לשכם. חייל שהבין מי הוא, אומר לו: תפרק את הסוכה, ואם אתה לא מפרק אותה אני משכיב אותך והורס לך את הראש.

הסוכה היתה מעבר לגדר ולא על שום מדרכה כפי שהם טענו. וגם אם היתה על המדרכה אז מה, במה פשע האיש הזקן הזה שחיילים בחוק ובנורמה הרסו לו את מקור המחייה שלו. מה יעשו אחד עשר ילדיו. מה חושבים הקלגסים הצעירים האלה כשהם מקיימים פקודות אופל כאלה שאכן קיימות כפי הנראה.

אז מה אם אלה פקודות או נורמות. האם אפשר לטעון שהדבר איננו אחריותם האישית כי יש צבא חובה? כי אלה ההוראות?

האם היו הורסים בסטות של יהודים בקלות הזו, בשמחה הזו, בנכונות הזו ורומסים אותה בנעליים שלהם. ונותנים לסוכריות של ילדים יהודים המנסים להרוויח פרוטות למען משפחתם ליפול לתוך האדמה, ושמים ילד בכלוב כי מכר לחם? 

כל פעם הורסים לו את הבסטה אומר האבא מבורין שנראה פתאום עייף נורא ועצוב. כל העיניים על הסוכה שכמעט קרסה לגמרי. הוא מספר איך ניסה בצד השני של המחסום לכיוון שכם למכור ירקות כי כאן תמיד הרסו לו הכל. ובדרך לפעולה בשכם עברו בצד במתכוון על העגלה שלו והסוכה שלו והמאזניים עם ההאמר שלהם ושברו את הכל. מעכו הכל. לפני חמישה חודשים זה קרה, ואז שוב בא הנה.

למה אתם עושים את זה שאלתי את היימן.

בואי אני אסביר לך. זה מפריע למרקם החיים שלהם.

זה לא מפריע להם אמרתי.

זה כן מפריע להם. את לא חיה פה. אני חי פה, אמר. יש אנשים שביקשו....

מה?

ברור שלא המוכרים הסביר.... הנה נניח המונית נכנסת זה מפריע.

אבל הם על המדרכה אמרה ויוי.

עזבי, את לא גרה פה אמר. זה לא על המדרכה זה על הכביש. אנשים נדרסים. זה מרקם החיים של אנשים.

מי נותן את ההוראה, שאלתי.

זה לא משנה, אמר.

אני רוצה לדעת כי אני רוצה להתלונן על זה. אני חושבת שזה לא בסדר. שזה נורא.

שלא תתבלבלי. אני מרשה לך לחשוב.

זה אתה על דעת עצמך, שאלתי, אתה מקיים הוראות?

זה החברים שלי מתאילנד חשבו על זה, בסדר? לא אני חשבתי על זה. מה איכפת  לך מי חשב על זה. יש פקודות. יש צבא. הוא מחליט.

זה הפקודות של הצבא?

כן.

בסדר, אמרתי.

בסדר?

זה מה שרציתי לדעת, עניתי.

יפה. תודה רבה. אל תעצבני אותי. אני פה בשביל לעזור להם.

אתה לא בשביל לעזור אמרתי.

אה, כן? את בשביל לעזור?

כן, אמרתי. אפילו שזה לא לגמרי נכון. כי אני לא בשביל לעזור. אני בשביל למחות. ולומר לא. ולומר שזה פשע והתעללות ולא. לא בשום תנאי, ולא לא יחסי, אלא לא. ולא לעזור לזה בשום צורה ולשרת את זה. רק לומר לרע הזה, לא.

את לא מבינה בזה אמר.

נעזוב את זה, אמרתי, לא רוצה להאריך בדברים עם הכובש, בטח לא בשעת המעשה של הכיבוש ולעיני הנכבשים.

אל תתווכחי איתי אמר. איך קוראים לך, שאל.

לא רוצה להגיד לך. זה לא עניינך, עניתי.

אני אטפל בך ובך, בשתיכן חזק, אני כשאני אחזור למשרד אתקשר לאחראית שלכן. אני אטפל בכן. זה לא יכול להיות שהדבר הזה יעבוד ככה. אני יודע מה לעשות אמר. אני אתלונן אצל האחראית.

בחורים שעמדו ליד שואלים, למה הוא מדבר איתכן ככה. אני אומרת להם שזה כי אני אמרתי לו מה אני חושבת שהוא עושה. שהוא עושה משהו רע. ומי שרע, מדבר רע.

מה אמר, שאלו. אמר שיעשה לי צרות אמרתי. ועוד אמרתי, הוא אומר שהוא עושה את זה בשביל האנשים פה.

וכולם פורצים בצחוק.

שלוש נשים הביטו בנעשה בבעטה. חארם הן אמרו. חארם. לידן כמה שקיות. הן מבלאטה, עובדות בהתנחלות ברקן, בקולוניה ברקן, במשק בית, הרבה עבודה לקראת הפסח הן מסבירות, גם בשבת. כל שפת גופן ופניהן מראות על עצב ממה שנעשה. הסוכה מתמוטטת כמעט סופית. הילד הקטן הולך אנה ואנה ללא מנוחה. העוני הנורא המגיח מבינות לכל שובר את הלב.

כמעט כל יום בלילה, הן מספרות לנו, מגיעים חיילים לבתים במחנה הפליטים בלאטה. נכנסים. שופכים סוכר ושמן וקמח. מרביצים לילדים. מעמידים את כולם בחוץ עד שגומרים לחטט ולהפוך או לחפש. בקור ובגשם. תינוקות בני חודש גם.

אישה אחת בוכה. אין עכשיו מקום לשבת כהגנה מפני הגשם היא אומרת.

הסככה נפלה. הילדים נורא נסערים.

ואז החלו צעקות של חיילים מכיוון המחסום להסתלק. שהמחסום סגור. רוחו, צועקים החיילים והחיילות בגסות, מסלקים את כולם. שנסוגים. צפופים. זה תרגיל מסביר לנו מישהו.

ככה כמעט כל יום. סוגרים את המחסום לרבע שעה עשרים דקות וכאילו הם תופסים מישהו, מרימים מישהו.. מתחבאים כמו במלחמה.

מפקד המחסום שקודם דחף את ויוי רואה אותה שוב, ודוחף אותה, ואומר לה, לכי יא סמרטוטה.

הפלסטינים נרעשו מהיחס לויוי. מילא שאמר דברים, אומר מישהו מהנהגים, אבל שדחף אותך.

ויוי מנסה להמעיט. כי היא יודעת שמה שהיא עוברת הוא שולי ופעוט, ועדיין בגבולות זכויות היתר שלה וגזעה "הנכון". ושהיא לא תשלם מחיר אמיתי ולא בסכנה אמיתית ואין להשוות את מצבה וזכותה למי שמצאו בליבם מקום להזדהות איתה, (בת עמו של הכובש), ולהזדעזע בשבילה.

שתינו ננגעות מאוד.

מאיזה פח זבל הוציאו את החיילים האלה שואל מישהו ואנחנו מהנהנות.

רק שלא מדובר בחיילים האלה המסוימים במיוחד. הם אינם היוצאים מן הכלל. חיילים אלה כאחרים לפניהם, אלה חיילים העושים את מלאכת תפקידם, הם חוסמים, הם מונעים, הם מתעללים. זה מה שהם עושים. כי את זה נשלחו לעשות. כי זה מה שזה להיות חייל. ישנן ואריאציות על פי מזגם האישי, האחד מתעלל 'בנימוס', השני 'בגסות', אלא שאלה ואריאציות על אותו הדבר.   

כך כבר שנים, במחסומים שונים, ויחידות שונות, וגילים שונים, מתעללים חיילים ברוכלים ומונעים מהם פרנסה על פי חוק ונוהג.

כי זה מה שזה להיות חייל.

החייל היימן אמר לאבא של הילד מבורין, הילד שלך לא טוב. והילד אמר למה אני לא טוב, אני בסך הכל מנסה להגן על זכויותי.

אמרתי לו שהוא ילד מקסים, כי הוא מקסים, ותפרתי את הדמעות.

מאוד חשוב לו, הסביר, שנבין שהוא עומד בגו זקוף מול המדכאים כי כך צריך  וכי הוא לא פשע בכלום.

הלואי רק יצטרף לטיול בית ספר ליריחו ביום רביעי, שקודם סיפר לנו עליו, והצבא יתן להם להגיע.

הג'יפ הלבן עם החייל היימן ושני חבריו מביטים בשרידי הסחורות הפזורים על המדרכות, מוודאים אולי שאכן הכל פורק והרוס 'כמו שצריך' בהתאם ל'הוראות', כך כמה רגעים, ואז נסעו משם.