בית פוריכ

צופות: 
חנה ז., אנה ש. (מדוחת) עם נדים.
24/04/2016
|
בוקר

תמצית דברים

בבית פוריכ, נאמר לנו, הצבא רודף אחרי רועי צואן בשדה והורס את אוהליהם הארעיים.

בכניסה היחידה אל בית פוריכ. חיילים מקימים מחסומי פתע בבוקר ובערב, וכן בשבת,  בדיקתם האיטית מרגיזה ומתישה את התושבים, במיוחד את הפועלים הרבים השבים מיום עבודה ארוך בישראל, לאחר שכבר עברו בדיקה מייגעת במחסום אייל (קלקיליה).

פועלים אלה מהווים כ-50—60% מאוכלוסית בית פוריכ.

לפני כחודש, כך  נאמר לנו, האכרים ‘’קבלו ‘’ יומיים—תחת השגחה צבאית—בכדי לעבד את אדמותיהם שבקרבת ההתנחלות ׳איתמר׳. הם ‘’יקבלו’’ יומיים שלושה למסיק—-שכמובן לא יספיק להם.  

מתנחלי איתמר מגיעים לאחרונה להתפלל בכניסה לעיר ביום ששי, בדיוק בשעה שהתושבים המוסלמים מתפללים במסגדיהם. הצבא סוגר את העיר לנכנסים ויוצאים עד סוף תפילת המתנחלים.   

                                                            ********

09.30.  הגבלות בנסיעה. למרות שבפסח לנהגים פלסתינאים מהגדה אסור להכנס לישראל, אנו עדים לתנועה רגילה בכבישים הפנימיים. ליד מעלה שומרון, הכביש לבית פוריכ סגור עד השעה אחת. שוטרים אמרו שזה בגלל צעדה שתתחיל בצהריים. לא ספרו מי יצעד, אך אנו מסכימות עם התרשמותו של נדים שקרוב לוודאי מדובר במתנחלים.

נאלצנו לחזור בדרך ארוכה מהרגיל, בכדי להגיע לכביש 505 ,עברנו דרך אריאל, עזון, וכפרים אחרים, לעתים הדרכים היו משובשות; בחווארה— מסיימים לאחר כשנה את תיקון הרחוב הראשי— ואוורה. שמחנו להייווכח שבשני הכפרים הללו, התירו את המחסומים.

למדנו בעל כורחינו את משמעות סגירת כבישים ראשיים—בשביל הפלסתיניים—כפי שקרה לאחרונה.

נאלצנו לצמצם את תכניתנו ולוותר על ביקור בבית דג’אן.

11.30.בית פוריכ בכניסה לעיר, נראים 3 בתים מפוארים השייכים לקבלן מוצלח ועמיד שגר ברמאללה, במרחק 9 ק’’מ משם.

העיר בת 14,000 תושבים נמצאת בשטח B, למרות שישראל רואה אותה כ-A.

ראש הבלדיה לא היה, אך זכינו לשיחה נעימה ומאלפת עם אישה ׳א.׳ שהיא ראש המח’ לכספים ומנהל, שידעה לספר לנו על מספר עניינים ובעיות עכשוויות.

תעסוקות התושבים. אכרים, במיוחד מתפרנסים מעצי זית; רועי צאן; פקידים העובדים עבור הרשות הפלסתינאית. וכ- 50-60% מהאוכלוסיה עובדים בישראל.

חנה הציעה לערוך סדנה עבור אלה שעובדים בישראל, כדי שילמדו מהם זכויותיהם, כמו גם של נשותיהם, כאשר בעליהם, לרוב ׳המפרנס העיקרי׳, מאבדים את היכולת לעבוד. המארחת שלנו לא היתה בטוחה האם הפועלים יבואו לסדנה שכזו. אמרה שתמסור את ההצעה לראש העיר, שהרי  רק לו הסמכות להחליט בדברים כנ״ל.

זכויות נשים.  א. סיפרה שאישה פלסתינאית שעובדת זוכה ל-חופשת לידה של כ-70 יום; כשהאישה מניקה, זכותה לצאת הביתה כשעה מוקדם יותר מדי יום, במשך שנה. חנה סיפרה לה שבישראל אישה זוכה לחופשת לידה בתשלום  בת כשלושה וחצי חודשים.

 

המפגש שלנו מתרחש עם 5 נשים שנוכחות בחדר: שלוש פלסתינאיות—א. ,המזכירה שלה, ואישה נחמדה שדאגה לנו לקפה ותה—ושתינו, הישראליות, וכמובן נדים. פתאום גבר נכנס, מסתכל עלינו ואומר שהוא מכיר את ארגוננו: הוא זוכר שבתור ילד ראה את חברות מחסום ווטש ליד המחסום  בעירו.

התערבות הצבא.

עכשיו באביב, רועי צאן מוציאים את עדריהם לשדה ירוק וטרי, ומקימים אוהלים ארעייים ע״מ לעשות את הלילות הקרים בקרבת הצאון. הצבא, כפי שנאמר לנו, החל לאחרונה לרדוף אחרי הרועים ולהרוס את אוהליהם הזמניים.

חיילים באים לעתים קרובות לבית פוריכ, א. מספרת לנו, גם בבוקר וגם בערב, ואפילו בשבתות. הם מעמידים מחסומים, ועל ידי כך סוגרים את הכניסה והיציאה היחידות מהעיר. כשעזבנו, ראינו  את הבלוקים שעומדים בצד, עד שחיילים יזיזו אותם כדי לסגור שוב את העיר. את הפעולה הזאת הם מבצעים לאט —בוקר או ערב—כך מסבירה לנו א.  כשמסירים את המחסום, כחצי שעה עוברת מבלי שהם עושים דבר. ואז הם בודקיםלאט לאט את היוצאים והנכנסים; לפעמים מבקשים מנהג שימתין בצד לבדיקה. כך, מציינת  א., פועלים אשר חוזרים עייפים אחרי יום עבודה ארוך ומפרך בישראל, ולאחר שכבר עמדו בתור הארוך וצפוף במחסום אייל (קלקיליה ), כופים עליהם שוב לחכות לבדיקה נוספת שאותה לא ממהרים לסיים; רק אז סוף סוף מרשים להם להיכנס בחזרה לעירם. הלילה כבר ירד, עד שהם מגיעים הביתה מותשים.               

התנכלות המתנחלים מאיתמר                                                                                   

אכרים, נאמר לנו, מפחדים ללכת לעבד את אדמותיהם בהר השכן, קרוב להתנחלות איתמר (אשר נוסדה ב-1984, ע’’י תלמידי ישיבת מאיר בירושלים). בצדק: תוקפנותם הקיצונית — כנקמה עבור התקפות פלשתינאים— מתועדת גם באמצעות תמונות באתר palsolidarity.org ע״י תנועת סולידריות בינלאומית, בשנים 2011,2014 ו-2015. במקרה אכזרי במיוחד, מתנחלים רדפו עם חזירי בר לאחר אישה פלסטינאית שלבדה עם בניה בני 14 ו-15, אספה את הזיתים שלה. הם כמובן נבהלו, היא המריצה את בניה שירוצו קדימה והיא עצמה נפלה על סלעים ושברה את שתי רגליה, באחת מהם בשלושה מקומות.

בימינו, כפי שנאמר לנו, מתק’’ים ישראלים יחד עם פלסתינאים הסכימו להגן על אכרים אלו על מנת שיוכלו למסוק את עצי הזית ביומיים שלושה— זמן קצר מדי. אמרו לנו שאכרים יוכלו לקבל ימים נוספים להשלים את עבודתם, במידה ויפנו לארגון ישראלי השולח מתנדבים לעזור ולהגן עליהם במסיק שבאוקטובר.

לפני חודש, נאמר לנו, ‘’נתנו’’ יומיים לאכרים לעבד את אדמותיהם בהשגחה צבאית.

מתנחלים, כך נאמר, כבר לא מפריעים לאכרים אם אלו לא יתקרבו לאיתמר.

אך הם כן מרגיזים את התושבים הפלסתינאים בצורה חדשה. כל יום ששי, בשעה שהפלסתינאים מתפללים במסגדיהם, מגיעים מתנחלים מאיתמר עומדים ליד הכניסה לבית פוריכ ומתפללים גם הם. ואז, כמובן בא הצבא וסוגר את המחסום ולא מאפשר לאיש להכנס או לצאת עד שהתפילה מסתיימת. חנה מכנה תופעה הזאת כ-‘’מלחמת דתות’’. א. אומרת: ‘’זה ברור, שהם רוצים שאנחנו נעזבוב את עירנו.’’

חשבון חשמל

לפני שאנו יוצאים, א. מראה לחנה את החשבון האחרון שהבלדיה קיבלה, ובה הוצאות נוספות לרגילות, אך לא מפורטות. חנה התנדבה לקחת צלום של החשבון ולברר אצל הגופים האחראים, כדי להבין באיזה הוצאות מדובר.

הודינו למארחת שלנו על הקבלת הפנים היפה, ועל תשומת לבה הנדיבה, ונתנו את מספרי הטלפון שלנו. היא הבטיחה לטלפן לנו במידה ויהיו לה בעיות, על מנת שנשתדל לעזור לה.

 

לבסוף, פגישה מסוג אחר, אשר האירה לנו קצת את כובד ליבינו.

קבוצת בנות בגיל 10-12, שבדיוק חזרו מבית הספר,פנו אלינו מחייכות ומתרגשות. הן ניסו להכיר אותנו , והשתמשו באנגלית המצומצמת שלהן ובשפת ידיים. כשעניתי שאני מתל אביב, אחדות צחקו וספרו שתל-אביב מוצאת חן בעיניהן, ושהן נהנו מהים כאשר שחו בו.

אחרי חוויות כאובות, נקודת שמחה.