קלנדיה

צופות: 
חנה בר"ג, אורחים: הסופרת אילת ולדמן, וי.ש. מלווה
17/04/2016
|
בוקר

זוועה בקלנדיה

כבר 15 שנים שאנו מדווחות על זוועות קלנדיה, אך היום נשברו שיאים!

04:00: המחסום נפתח כנראה דקות אחדות לפני שהגעתי, אבל התור כבר השתרך עמוק לתוך מגרש החניה. מוניות ואוטובוסים הורידו עוד ועוד אנשים שרצו בכל כוחם לעבר התור. האוירה היתה נפיצה, כבר בשעה כה מוקדמת.

התור התקדם באיטיות רבה, והזעם שהיה בתחילה עצור התחיל להתפרץ. צעירים וחסונים התחילו לעקוף את התור ולהדחק לעבר ה"כלובים". התפתחה מהומה. צעקות, טילטול קרוסלותinfo-icon ומכות. החיילת באקוריום ישבה בגבה לחלון, ונעה בין שינה למשחק בטלפון. מפעם לפעם נשמעו קריאות "חיילת חיילת" והקרוסלות נפתחו. הדוחק בתור היה נורא, אך בכניסה ל"כלובים" הוא היה מבהיל. אדם אחד, שסובל מאסטמה חריפה, נראה על סף חנק. פניו כבר היו כחולים ורק בקושי ובעזרת אדם נוסף הוא הצליח להוציא משאף מהכיס. לא היה שום סכוי לחלץ אותו מהכלוב ומהדוחק. שני אנשים עזרו לו להתקדם ולצאת דרך הקרוסלה. לאורך המשמרת ראינו עוד אנשים שהתקשו לעמוד בדוחק, ואחדים שנחלצו מה"כלובים" התישבו על הריצפה לעזור כח, לפני שהצטרפו לריצה המטורפת לעבר השרוולים. אלה שהעבירו את שקיות האוכל ותיקים דרך חריצי הגדר, נאלצו לרוץ ולאסוף את חפציהם בטרם הצטרפו לזינוק לעבר שרוולי הבידוק. "סיסמת היום" היתה "אנחנו כמו חמורים" או לחילופין "מתיחסים אלינו כמו לחיות". לחשוב שאת ההשפלה הנוראה הזו צריכים הפלסטינים במחסומים לעבור מדי יום ביומו לא נותנת מנוח.

04:30 הגיע צוות טלויזיה  שאת הסרט שצילמו, שמדבר בעד עצמו, ראינו הערב בערוץ 2.

05:00 הופיע מאבטח שהסתובב חסר מעש ב"שטח הסטרילי". חתולי המחסום, היחידים שמסתובבים חופשי בשטח, ארחו לו חברה.

05:45 באו האורחים שלנו. את החוויה של הבוקר הזה ודאי לא ישכחו במהרה. כל הזמן נשאלתי אם זה ככה כל הזמן, ואיך אנשים עומדים בזה. הפלסטינים שאיתם דיברו נתנו את ההסבר – "צריך לפרנס את המשפחה".

06:15 באו אנשי המינהל האזרחי והשוטר וה"שער ההומניטרי" נפתח. קצינת המינהל האזרחי, אדיבה עדינה וסבלנית, הקפידה שמי שלא "זכאי" לא יעבור. את הטון נתן השוטר – גס רוח ובוטה. קשה היה להחליט את מי הוא שונא יותר, את הפלסטינים או אותנו. הקצינה ציינה, במבוכה, כי אין ברירה היא חייבת לציית "לחוקים". מכר שנכוה כביות קשות בתאונת עבודה, כולו חבוש, ניסה להסביר שהתור הוא מעבר לכוחותיו, ושכל עיכוב יחשוף אותו לקרני השמש, לא הצליח לשכנע את החיילים לתת לו להשתלב בתור "ההומניטרי". אלה החוקים ואותם אסור לפרוץ.....! (מעניין איך נולד המונח המכובס "הומניטרי" להתעללות הבירוקרטית הזו?). השער נסגר בדיוק בשעה היעודה, בלי כל התייחסות למצב בשטח. נשים שאחרו את פתיחת השער נאלצו להידחק עם הגברים ב"כלובים" הדחוסים. לו היה מדובר בנשים יהודיות דתיות, כבר היו כולם נזעקים.

07:00 כאשר עזבו האורחים עדיין היתה מהומה והתור עבר את קצה הסככה. אנשים שחיכו שהמצב ירגע ופחדו להפסיד יום עבודה הצטרפו לתור ושוב נוצר לחץ איום מלווה בצעקות וטילטול הקרוסלות. אף אחד מבין החיילים או השוטר לא חשב שכדאי לעשות להקטנת הלחץ והזעם – ואם חשבו לא ראינו לכך ביטוי בשטח.

08:00 נאלצתי לעזוב כאשר עדיין היה תור ארוך וב"כלובים" היה דוחק איום. מבוגרים נאחזו בכל כוחם בגדר הכלוב בכדי לשמור על שווי משקל. הקרוסלות נפתחו באיטיות, והחיילת באקוריום שיחקה בטלפון, ופתחה בעיקר כאשר נשמעו צעקות מהתור.

קלנדיה "במיטבה" – תמונת ראי של הכיבוש הכי נאור בעולם!