סוסיא | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

סוסיא

הפלסטינית שוכנת היום בין ההתנחלות סוסיא לבין הבסיס הצבאי .
התושבים החלו להתיישב בשטחים שמחוץ לכפרים בשנות השלושים של המאה ה–19, והתגוררו במערות, אוהלים וסוכות. עד היום הם מקיימים אורח חיים מסורתי ופרנסתם מבוססת על חקלאות ורעיית צאן. עד מלחמת 1948 עיבדו החקלאים שטחים שהתפרשו עד לאזור ערד. בעקבות המלחמה איבדו חלק ניכר מאדמותיהם שנותרו מעבר לגבול, בצד הישראלי. לאחר מלחמת 1967 והכיבוש הישראלי הוקמו באזור מחנות צבאיים, הוכרזו שטחי אש ושמורות טבע, ושטח האדמות צומצם עוד יותר.
במהלך השנים ביצעו הרשויות מספר נסיונות גירוש אקראיים. בד"כ התושבים חזרו לאדמותיהם לאחר הגירוש והורשו להשאר בהן. אולם, הוטלו עליהם תנאים מגבילים שהקשו, ומקשים עד היום את החיים באזור (למשל: איסור על בניית מבני קבע, איסור על רעייה ועיבוד אדמות בחלק מהאזורים בתקופות שונות של השנה).עם פיתוחו של אתר תיירות בח’ירבת סוסיה בסוף שנות ה-1980 (בית כנסת קדום) גורשו עשרות משפחות שגרו במערות בסביבתו.
במחצית  השניה של שנות ה- 1990 התפתחה באזור צורה חדשה של התנחלות – חוות רועים של מתנחלים בודדים. תופעה זו גרמה להגברת המתח בין המתנחלים לתושבים המקוריים, הפלסטינים, והביאה להתנכלויות חוזרות ונשנות של תושבי החוות כלפי הפלסטינים. במקביל נמשכו הריסות מבנים והשחתות יבול מצד גורמי הביטחון.
מצב ענינים  זה נמשך עד היום  ואפילו ביתר  שאת .