רמדאן 2015 - סיכום | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

רמדאן 2015 - סיכום

תמר פליישמן

על ימי השישי לחודש הרמדאן, בכיבוש כמו בכיבוש.

הקריטריונים למעבר פלסטינים למסגד אל-אקצה בימי השישי לחודש הרמדאן, שבבסיס  קביעתם הייתה מראית עין של הומניזם וחופש הפולחן, נעלמו לאחר שבועיים.

המציאות שהייתה נקוטה בשבועיים הראשונים לעומת שני ימי השישי שנעלו את חודש הצום והסיבות שהביאו לסיבוב הפרסה הזה, מוכיחים שוב את מה שעדיף מבחינת השלטונות להשאיר במישור הסמוי, והיא התנהלותם הצינית והמניפולטיבית באשר ליחס כלפי חיי מיליוני בני אדם הנתונים למרותם.

גם בשני ימי השישי הראשונים, כשלנשים הותר לעבור את מחסום קלנדיה ללא מגבלת גיל, כשהקריטריונים למעבר גברים הוקלו ורוככו, כשאישורי מעבר לצעירים ניתנו בשפע, כשחיילים ברכו את הבאים בברכת החג וחזרו ואמרו "רמדאן כרים", כפי שהורו להם לומר וכפי ששיננו להם, גם אז לא היה זה חופש פולחן אלא סוכריות, או חרוזי זכוכית צבעוניים, שחילק השליט לנתיניו חסרי הזכויות, שגם הם, כפועל יוצא של עשרות שנות כיבוש, השפלה ודיכוי הפכו כנועים וצייתנים, עד שנדיר היה לראות מי מהם עומד על זכותו ללכת ולבוא כרצונו ולא להיות נתון בסד החוקים הכפוי.

ובמהלך יישום נהלי ההקלות לכאורה והנימוס מהפה אל החוץ, בין הצלמים מטעם והיחצנים הרשמיים שלוו ותעדו ודווחו, בתוך נהרות האדם שזרמו אל מחסום קלנדיה, שהוא השער הראשי ושהדרך ממנו מובילה ליעד הנכסף, בלט המישטור הנוקשה, הסדר המופתי, ההקפדה הדקדקנית על הנהלים והבדיקות היסודיות של תעודות הזיהוי והחפצים האישיים. 

כי השליטה הזאת היא תמציתה של השיטה ובגללה ובשלה בלבד קיימים המחסומים והחסימות והנהלים והחוקים שאין להם דבר עם התירוצים הנדושים של צרכי ביטחון.

 

ואז באחת הוסרו המסכות ההומניטאריות, בוטלו ההקלות ועמם נעלם הנימוס ונמוגו הברכות.

שני אירועי דמים אירעו והם ששינו את היחס ואת הגישה של הצבא כלפי המוני המתדפקים על השער.

ראשון היה זה ירי בגבו של צעיר פלסטיני שניסה לחצות את המחסום במקום שאינו מיועד למעבר הולכי רגל. בחור שלא איים על איש ושידיו היו ריקות. ניסה לעבור שלא כנהלים ואחת דינו להיירות.  לא חלפו יומיים, ובבוקרו של יום השישי השלישי לחודש הרמדאן רצח מח"ט בנימין אל"מ ישראל שומר את הנער מוחמד אל-קסבה בן ה-17, בן מחנה הפליטים קלנדיה ששני אחיו יאסר וסאמר נרצחו בכדורי חיילים בשנת 2001.

" הוא טיפס על הגדר, רצה ללכת להתפלל באל-קודס" סיפרו אנשים.

ובכיבוש כמו בכיבוש, מי שמשלמים את מחיר פציעתו של הצעיר הלא חמוש והירצחו של הנער שגם הוא לא היה חמוש לבד מרצונו להתפלל, הם הקורבנות.

מיד עם היוודע דבר פציעתו של הצעיר שאיבד את אחת מכליותיו ודבר רציחתו של הנער, הודיע הצבא על ביטול "ההטבות" שהוענקו לאוכלוסייה הפלסטינית לרגל ימי השישי לחודש הרמדאן, צעד שאינו אלא ענישה קולקטיבית על מיליוני בני אדם.

וכמו שאמר סגן נשיא ארה"ב ספירו אגניו:

"The bastards changed the rules and didn't  tell me".

רבים מאלו שיצאו מביתם עם הנץ החמה ועשו את דרכם והם צמים, והגיעו למחסום כדי להמשיך ולהגיע למסגד אל-אקצה בשעה היעודה לתפילה, לא ידעו ששונו הנהלים, לא ידעו שנשים שטרם מלאו להן שלושים, וגברים שטרם חגגו את יום הולדתם החמישים אינם רשאים לחוקי היום הזה לקיים את מצוות דתם, ולא חשוב כמה שעות היו בדרך ולא חשוב אם ביתם סמוך לכאן או רחוק מכאן, אם גרים הם ברמאללה, או בנאבלוס או בג'נין - חמושים וחסימות ומחסומים עצרו אותם, בדקו את גילם ושלחו אותם לאחור.

הנהלים החדשים קבעו שגברים נכים יעברו רק דרך שער הגברים, וגם אם ארכה הדרך ורבה הצפיפות – רק בשער הגברים, ושנשים כגברים שלא עומדים בקריטריונים החדשים ישלחו לשער המגורשים -  ולשער המגורשים הם נשלחו.

והכל וכולם לפי נהלים והכל וכולם לפי הפקודות.