מחסום וכיסופים | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מחסום וכיסופים

איריס לעאל
דברים שנשאו באירוע מחסוםwatch לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי 2013 - See more at: http://www.machsomwatch.org/%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA_%D7%94%...
דברים שנשאו באירוע מחסוםwatch לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי 2013 - See more at: http://www.machsomwatch.org/%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA_%D7%94%...

דברים  שנִשאו באירוע מחסוםwatch לכבוד יום זכויות האדם, דצמבר 2014

 

אני רוצה להתחיל במדרש קצר על השם שבחרתי לתת לדברים שאני נושאת בפניכם - מחסום וכיסופים -  שכל אחד מכם מזהה ודאי את מקורו בשם הטעון והאירוני שניתן למחסום ששערו נסגר ברוב טכס וציין את תחילתה של ההתנתקות ופינוי ישובי גוש קטיף.

 

האם אפשר לחשוב על צירוף משונה, אבסורדי יותר משתי התיבות הללו, האחת מחסום, משמעותה בלם, בריח, מעצור, מתרס מנעול, סגרinfo-icon, כלומר כל מה שנחסם ונותר עומד במקומו. כל מה שנאסרו עליו תנועה, וניידות. ואילו כיסופים, התיבה השנייה מבטאת את התנועה הגדולה מכולן, תנועתו של הלב. ההפלגה למרחקים ובלי מעצור של הערגה, הכמיהה, התשוקה...

 

אפשר להקל ראש ולהגיד שזה מה שיפה במקום "המטורף" שבו אנו חיים ולהדגיש את המילה "מטורף" כמו שאמא מפריזה בחסרונותיהם השוליים של ילדיה רק כדי להדגיש עד כמה הם טובים מכולם. אפשר גם לחשוב שהרעיון לצרף בריח ומעצור לערגה וגעגוע לא מבטא שום דבר עמוק והוא מקריות חסרת משמעות שמן הראוי להפסיק לחפור עליה.

אני חושבת אחרת ואני מוטרדת זה זמן רב מההומור השחור המאפיין כמעט את כל מישורי החיים של חיינו כאן.

 

מכיוון שהכתיבה הספרותית והוראת הספרות הם עיסוקי המרכזי, פעמים רבות הספרייה העולמית המדומיינת של כל מה שנכתב אי פעם בכל השפות, היא המקום אליו אני הולכת להשאיל את הטקסטים שמאירים את המציאות הישראלית באורם המיוחד, ואני מניחה שלא תופתעו שלאחרונה האור הזה קודר מאוד והסופר היהודי הצ'כי פרנץ קאפקא, על משליו הקצרים וסיפורי העיוועים שלו, הוא  שמציע לי את מרבית נקודות ההתייחסות.

הנה:

"כי אנחנו כמו גזעי עצים בשלג. למראית עין הם מונחים סתם ובדחיפה קלה ודאי אפשר להזיזם. לא, אי אפשר,כי הם מחוברים בחוזקה לאדמה. אבל תראו, אף זה למראית עין."

 

אז שלג אין לנו פה בדרך כלל, אבל מראית עין ותעתוע הם כמעט המרכיב היסודי של קומדית האבסורד שנכפתה עלינו זה שנים רבות. לכן הצרוף מחסום כיסופים  הוא משהו שאנחנו בהחלט יכולים לחיות איתו, כי כל קיומיונו מוכתם בסתירה הזו.

 

האם אנחנו מונחים על אדמת המריבה הזו סתם ובדחיפה קלה אפשר להזיזנו או אנחנו מחוברים אליה בחוזקה? קאפקא כתב את המכתם הקצר הזה כך שיהיה אינסופי: בכל פעם שהמתבונן ירצה להכריז משהו על מצבם הקבוע או הנייד של העצים, מיד יתברר לו שזו אשליה וכמו אצל קאפקא מי שנכנס אל תוך קרביו של האבסורד לא יוכל יותר להיחלץ ממנו.

 

השאלה שצריכה להתעורר בליבנו כשאנחנו קוראים את השורות האלו היא אם אנחנו מוכנים לקבל את תנאי החיים שלנו כאן כלופ חסר מוצא. האם אנחנו רוצים שיחסמו את כיסופינו, ירסנו את כמיהתנו לקיום אחר שיש בו כבוד, הכרה בכאבו והבנה לצרכיו של עם שאתו, ברצותנו או לא, קשרנו את גורלנו. כי אל לנו לשכוח שבסופה של כל דרך ללא מוצא ממתין לו בשקט ובגיחוך שטני האין-מוצא.

 

אני רוצה לחזור ברשותכם לעולמו האפל של קאפקא פעם נוספת,  שכן הוא זה שטבע את הגדרת הספרות ואת תפקידה המדוייק ביותר שאני מכירה כשאמר שהיא צריכה לפעול כמו סכין הננעץ בקרח. ולכן הוא השאיר לנו אלגוריות רבות ובלתי נשכחות על החיים באירופה במאה העשרים.

 הנה  עלילתו של אחד מסיפוריו הידועים והמחרידים ביותר:

 

חוקר­-נוסע שנענה להזמנת המפקד לצפות בהוצאה להורג במושבת עונשין מוזמן לבחון את המתקן  המופקד על ביצוע גזר הדין. הנידון מרותק אליו בשרשראות, פיו סכור והוא עוקב אחרי הסבריו של המארח בעיניים ישנוניות. החוקר-נוסע שבהתחלה יש להודות היה משועמם, מתמלא עניין למראה אדישותו של הנידון לגורלו. הוא נראה כישן או כמי שנסוג לתוך טריטוריה פנימית שבעזרתה, כך נראה מצליח הנידון להחלץ מאימי המתקן.

התהליך המשפטי שעבר הנידון במעשיה הזו משונה בלשון-המעטה והוא בלתי ניתן להבנה. אף אחד, ובכלל זה הוא עצמו לא יודע אל נכון שדנו אותו, או במה הוא מואשם. המתקן הוא שיחרוט על בשרו את גזר הדין והנידון יפענח אותו בפצעיו. עינוי גדול מזה הרי אי אפשר לדמיין, להיות כפוף לחוקים שאינך מכירם או מבינם, תוכנם ישמר בסוד שיתגלה רק לבשרך הפצוע בעודך גוסס.

 

אני יודעת שעד כה הדברים שאני אומרת אינם עליזים ומעודדים או אפילו לא מעוררי השראה אבל עד כמה שאני מבינה, הם מציירים את תמונת מציאות חיינו די במדוייק. אני חוששת שבאלגוריה הקאפקאית הזו משתקף מצבה הטרגי של החברה הישראלית בחודשים שחלפו מאז הסבב הצבאי האחרון בעזה. אפשר לומר שכולנו היינו מרותקים למתקן במושבת העונשין שהפעילה הנהגה שהחלטותיה היו חסרות שחר והותירו אותנו לאחר מעשה במצב של תדהמה, טישטוש, ובלבול מוחלט ועמוק.

 

אפטיה מלנכולית רובצת מעלינו מאז כמו ענן רעיל המכסה גם את אלו שהולכו שולל אחרי תיקוות השווא שנטעה בהם הנהגה חלשה ורברבנית,  אלו שתוצאות המלחמה שדדו אותם מהאשליה שיש בכוחו של צ"הל להכריע את הקונפליקט, וגם את אלו שקיוו שתוצאותיה יובילו לכל הפחות להבנה בנחיצותו של תהליך מדיני. למעשה כמעט  כל ישראלי שנאלץ לחוות על בשרו את התקופה האחרונה  מרגיש שמכלול האירועים העצומים שהתרגשו עליו - מתקפות טילים, אזעקות בכל שעות היום והלילה, שיתוק כלכלי ואובדן חיי אדם - מסתכם בסופו של דבר בכלום. כלום מוחלט. היכן שחשבנו למצא הגיון מצאנו חוסר משמעות. והיכן שקיוינו למצא תכלית, מצאנו לופ אינסופי של הסיכסוך.

 

אני שבה וחוזרת למלחמה הזו כי היא היתה איומה באופן מיוחד ותוצאותיה הרסניות גם לחברה הישראלית על אזרחיה היהודים והערבים, גם לתושבי עזה ולא פחות מכך למשפחתי המורחבת.  עשרה ימים לתוך הכניסה הקרקעית נהרג האחיין שנלנו, נדב שלא מלאה שנה לשרותו הצבאי ולא עשרים שנה ליום הולדתו. בתקרית בנחל עוז, עם עוד ארבעה בחורים צעירים כמותו הוא נהרג, והמשפחה השמחה באופן יחסי שלנו זכתה במלוא סאת האומללות האנושית.

 

 זה זמן רב שאנחנו  מתבוננים בעיניים כלות בספינת הדמוקרטיה החוקתית הצודקת שלנו המפליגה הרחק עד שהיא נמוגה. נראה שאיבדנו את היכולת לקיים פלורליזים סביר. החברה שלנו התגלתה כחד-גונית, שטופת לאומנות, מאוהבת בכוח, עיוורת משנאה ומטומטמת מחרדה קיומית מתמשכת. שיקול הדעת הציבורי שלנו כבר מזמן בלתי סביר.

 

 וכך, במציאות שבה שולט מאבק על גבולות וטריטוריה נסוגים רבים, בדומה לנידון של קאפקא לטריטוריה פנימית. הם עושים רי לוקיישן סימבולי של הנפש, הגירה נייחת שהיא סוג של קו מילוט יצירתי ומדומיין.

 

כבר כמעט אי אפשר לנמק את ההישארות כאן, בישראל בצורה ראציונלית. וכך, במין תנועה היסטורית הפוכה מתגלה אחרי אלפיים שנות גלות, שדווקא בציון אנו  יושבים ובוכים,  בזכרינו בגעגועים את אדמת הנכר.

לידי כך חיינו  הגיעו.

 

אז הנה עוד משל קטן ודידקטי, הפעם של הסופר האמריקאי דיוויד פוסט וואלס שאמנם סבל מדיכאון קליני אבל כתיבתו התאפיינה בכוח מוסרי גדול ומאיר ובהרבה מאוד הומור, והוא מעריץ גדול של קאפקא, אם כי המשותף היחיד במקרה זה הוא השלג.

ככה זה הולך:

 

שני בחורים יושבים יחד בבר בערבות הרחוקות של אלסקה. אחד הבחורים דתי, השני אתאיסט, והם מתווכחים על קיומו של אלוהים באותה תשוקה מיוחדת שבאה בערך אחרי ארבע בירות. והאתיאיסט אומר, "תראה, זה לא שאין לי סיבות ממשיות לא להאמין באלוהים. זה לא שאף פעם לא התנסתי בכל עניין האלוהים והתפילות. רק בחודש שעבר, מצאתי את עצמי מחוץ למחנה בסופת שלגים נוראית, ולא יכולתי לראות כלום, ולא היה לי מושג איפה אני, והיה חמישים מתחת לאפס, אז עשיתי את זה, ניסיתי: כרעתי על ברכי בשלג וצעקתי, אלוהים אם אתה קיים, אני אבוד בסופה הזו ואני אמות אם  לא תעזור לי!

ועכשיו, בבר,הבחור הדתי מביט באתיאיסט בבלבול: "נו, אם כך, אתה בטח מאמין עכשיו,"הוא אומר."אחרי הכל אתה כאן, בחיים".

האתאיסט מגלגל את עיניו כאילו הבחור הדתי הוא טמבל אמיתי: "לא, בן אדם, מה שקרה זה ששני אסקימוסים פשוט עברו לידי במקרה, והם הראו לי את הדרך למחנה".

 

חוויה אחת, שתי פרשנויות. האם אפשר לגשר ביניהן? האם הן יכולות להתקיים ביחד בלי לאיים בהשמדת הפרשנות המנוגדת? לשם כך צריך אומץ לב וכוח מדמיין.

 

 ואתן, הנשים הצופות במחסומים. אתן הנשים המסרבות שיחסמו את הכיסופים שלכן. אתן היודעות יותר מכולם שאם נצליח להחזיק בראשנו תמונה של חיים בריאים ונשתוקק אליהם, נקשה על פוליטיקאים לכפות עלינו את חזון הביעותים שלהם ולסגור את כולנו במושבת עונשין, מצד זה או מהצד ההפוך של השער, אתן נשות מחסום ווטש שומרות בפעילות העיקשת היומיומית שלכן על האפשרות שלנו לדמיין קיום אנטי קאפקאי.

 

 מוטל עלינו להמשיך ולקיים קהילה המשננת וזוכרת את חיינו לפני שירדנו מהפסים ואת אפשרויות הקיום הבריאות אשר עדין נצבות בפנינו. ולא משנה באיזו מבין הפרשנויות אנחנו אוחזים, הדתית האומרת ששני האסקימוסים הם מענה לתפלילתו של הבחור או החילונית הרואה בשני האסקימוסים לא התגלות כי אם מקריות. מישהו צריך  להראות לנו  את הדרך חזרה למחנה, לפני שנקפא מקור.