נולדתי בקייפטאון שבדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.
זכור לי כיצד אמי היתה מספרת שבקייפטאון התושבים יותר ליברלים מאשר ביוהנסבורג, כי אצלנו המולאטים והשחורים יכולים לנסוע באותם אוטובוסים שאנחנו הלבנים נוסעים בהם, אם כי מותר להם לשבת רק במקומות מסוימים.
אני גם זוכרת, שהמחוז השישי שבו גרו המולאטים, הקייפ מאלאים (שהובאו בעבר הרחוק כעבדים ממאלזיה), ההודים וההוטנטוטים היה אזור של שכונות עוני, שהתערבבו בין מגורי היוקרה. המאפיין את הקבוצות האתניות הללו היה שגוון עורם שחום יותר משל הלבנים. יום בהיר אחד, ללא התראה או סימנים מוקדמים, הם הועברו למקום אחר והאזור הפך לבן. השליטים הלבנים פשוט נכנסו, חד וחלק, והחרימו את אדמתם של השחורים. אותו הדבר קרה בשכונת סופיה טאון שביוהנסבורג. גם משם סולקו השחורים וההודים והיא הפכה בן יום לפרבר לבן. על אף שעברו עשרות שנים, לא שכחתי את גבעת ליים, לשם גורשו השחורים.
טרנספר זה היה חלק ממדיניות הגירוש ויצירת הבנטוסטנים (בנטו - כינוי כללי לשחורים בדרום אפריקה), מחוזות אוטונומיים כביכול מחוץ לאזורים העירוניים, שאפשרה למיעוט הלבן להשתלט על מרבית השטחים באין מפריע. אזורים אלה היו מבודדים לחלוטין, ללא תשתיות חשמל, ללא מים
זורמים ומערכות ביוב.
ביוהנסבורג, אליה עברנו במרוצת השנים, שלט האפרטהייד בעוצמה על כל צעד ושעל. לדוגמה, אוטובוסים נפרדים לשחורים וללבנים, אלה של הלבנים היו אדומים דו-קומתיים ולשחורים הוקצו אוטובוסים ירוקים ארוכים. ההפרדה היתה ברורה. לא הייתה שאלה מי נוסע במה, החוקים הקפדנים אסרו כל סוג של אינטגרציה בין הגזעים.
גם אזורי המגורים היו נפרדים והשחורים נדרשו לשאת תעודת מעבר כדי להראות שמותר להם לשהות למשך זמן מוגבל באזור האסור עליהם. מי שלא ציית להוראות - נאסר. מאות מתו בבתי סוהר ללא משפט.
הכניסה לסווטו, עיר בפאתי יוהנסבורג שבה מתגוררים מיליוני שחורים, הייתה אסורה על הלבנים. גם זה היה אזור נחשל, מוזנח וללא כבישים ותשתיות ונתון תחת פיקוח מחמיר של חיילים חמושים וכלבים.
באותה תקופה היחס המספרי בין לבנים לשחורים היה 7 מיליון לבנים מול 24 מיליוני שחורים. בתי החולים ובתי הספר היו נפרדים. מערכת החינוך כמעט שלא הייתה קיימת עבור השחורים, ואם היתה חסרו בה האמצעים ההולמים. אף ילד שחור לא יכול היה ללמוד בבית ספר לבן. הם הוכרחו ללמוד את שפת האפריקנס, שפת השליט.
השחורים, על אף היותם הרוב במדינה, היו אזרחים מדרגה שנייה בארצם שלהם, בלי זכויות וללא זכות הצבעה.
כל אלה זכרונות מתקופת ילדותי ונערותי. הגעתי ארצה לפני 38 שנים. ראיתי עצמי חלק מהחברה הישראלית, ימנית בהשקפתי הפוליטית. רקדתי בלהקות בת שבע ובת דור ויצרתי עבודות מחול. חייתי בעולמי שלי. בשנה האחרונה אני עוברת תהליך של שינוי שתחילתו בארץ מולדתי, דרום אפריקה, והמשכו בישראל. לצערי, אני מוצאת יותר ויותר סימנים דומים. אני חשה בקרביים, שמדינת ישראל נמצאת כבר עמוק בתוך מה שהכרתי בדרום אפריקה. וכך, מהמקום הזה, החלטתי לחפש מקום מעשי בו אוכל להשפיע לשינוי מצב הדיכוי והאפליה בשטחים. כאשה, היה לי אך מובן שעלי להצטרף לחברות מחסוםWatch הנאבקות נגד הכיבוש והשלכותיו הקשות על חיי האוכלוסיה הכבושה.
ואשר לדרום אפריקה – אלמלא הלחצים שהופעלו עליה ממדינות העולם והחרם שהוטל עליה, אני מסופקת אם היה חל בה השינוי, ואפשר שנלסון מנדלה היה הולך לעולמו בבית הסוהר.
ואצלנו בינתיים:
כבישים עליונים ליהודים ותחתונים לפלסטינים.
הקצאת מים שונה ליהודים ולפלסטינים.
גזלת קרקעות פרטיות לטובת המתנחלים נמשכת כבר עשרות שנים.
פינוי תכוף של יישובים בידואים המתגוררים בבקעת הירדן מלפני 1967, גירוש והריסת בתיהם - מה שלא מאפשר להם קיום אנושי בסיסי.
שליטה מלאה בתנועת הפלסטינים אל ומחוץ למרכזי החיים שלהם.
הצעתך, בוגי, לאוטובוסים נפרדים ליהודים ולפלסטינים, מוליכה אותנו היישר לזרועות האפרטהייד.
אין מינוח אחר!!!