השועל המהולל | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

השועל המהולל

רעיה ירון

                                                                                                                                                                                                                                                     

העיתונאי עמוס הראל במאמרו מה-29.8.14 ב"הארץ", מצטט מתוך ספר הילדים מר שועל המהולל (רואלד דאל), המתאר כיצד משטה השועל בשלושה ציידים ששמותיהם (תאמינו או לא) בוגי, בונצי, ובוני. השועל מתחמק מהציידים דרך מנהרות, בזמן שהם מנסים לצוד אותו מעל פני הקרקע.

זה קרה במציאות, כאן, לא מכבר. הזמן נראה כנצח, ובכל זאת ראויים הדברים להיכתב:  

ישבו להם  בוגי, בונצי ובוני, ותכננו את המתקפה: נפעיל את חיל האוויר. הוא יראה מה זה, השועל הזה. וחיל אוויר, ערוך למוצא פיהם, שולח טילים רבי עצמה, הורס כותש, הורג. ו... נאדה. השועל מצליח להסתיר את חטמו וניצל ממתקפת האוויר. אז מה נעשה עכשיו שואל הראש שבטריאומווירט, לכתוש? כתשנו. להרוס? הרסנו. להרוג? הרגנו לא מעט. נו...? אז באיזה "נו" עדיין לא השתמשנו?  אולי כניסה קרקעית? מוכרחים לפוצץ להם את המנהרות, הרי רק אתמול חדרו דרכן לשטחנו 13 שועלים.

אז הרסו להם 30 וכמה מנהרות ולמרות זאת, דרך המשקפות, ראו את מיודעם השועל בקצה של איזה חור, מצחקק אומר: הנני כאן. כעסו השלושה - האחד גרד את פדחתו, השני הטה את ראשו  ושקע במחשבות ולרגע נראה כפסלו של רודן, והשלישי המקצוען אמר: עכשיו נוריד את הכפפות. חיסולים ממוקדים!!  התייעצו השלושה עם אנשי שושו, אנשי חוק ויועצי סתר למיניהם, והחליטו: כך יהיה, כאן ועכשיו.  בינתיים הפילו פצצות של 4 טונות, וליתר ביטחון עוד כמה פצצות קטנות יותר של חצי טון והרגו שתי מחטים וכנראה את המפקד הראשי. הרסו בתים רבי קומות, מוטטו את מערכות החשמל והמים, ותמונת הניצחון כמעט הושלמה. רק תמונתו של המפקד העליון המובס טרם נראתה ומותו, כן או לא, נשאר לוט בערפל.  

 

כינסו השלושה חאפלה רבת משתתפים והזמינו את שועי הארץ, מדינאים, עיתונאים מהארץ ומהעולם, וכל אחד בתורו הודיע במילותיו: כתשנו, הרסנו, הרגנו, חיסלנו, הרתענו ועוד מיני  נו שהשתיקה יפה להם. קם עיתונאי עז נפש  (כמו הילד בסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן, שצעק: המלך הוא עירום) והוסיף ושאל:    נו....?  ודבר נוסף ברצוני להזכיר לכם מכובדי: אני מקווה שבמשלחת לשיחות השלום, לפחות לא תוותרו על הכוסברה, סלע קיומנו.   

 

חזרו השלושה לפתח המנהרה, פניהם נפולות, הציצו ונפגעו. השועל עודו שם, קורץ בעיניים נוצצות, כמו אומר: אתם חושבים שנצחתם? אז תחשבו.

 

ספרו של רואלד דאל מסתיים כך: מחוץ למאורת השועל ישבו בוגי, בונצי ובוני בפתחי אוהליהם, והרובים הטעונים מונחים על ברכיהם. גשם התחיל לרדת, והמים ניגרו אל תוך צווארוניהם של שלושת הגברים וניקוו בתוך נעליהם.

הוא לא ישאר שם עוד זמן רב, הבטיח בוגי.

החיה הזו צריכה להיות מורעבת עד מוות, הוסיף בונצי.

אין ספק, אמר בוני. הוא עשוי להגיח בכל רגע כדי לברוח. כוונו את הרובים.

כשסיימו את דבריהם, הופיעה משמרת חדשה, בת שלושה ציידים, רעננים, קיבלה תדרוך ברוח ציידינו הוותיקים ושלחה אותם לדרכם.

קם שלום, צעיר הציידים ואמר לחבריו: עכשו זו המשמרת שלנו, למה שלא נקרא לשועל שניצב בפתח המנהרה וננסה לדבר איתו? אומנם הוא ערמומי כדרכם של שועלים, אך אפשר לפחות לנסות לשכנעו.

שועלנו, מצמץ בעיניו, חכך בגרונו וילל כמה יללות שאת משמעותן לא הבינו.

ובכל זאת, היתה תגובה של השועל, צריך לבדוק אותה, אמר הצייד שכינוהו "תקווה".

ומתן, הנושא ונותן בין שניהם, רק מלמל, כן, גם לדעתי כדאי לנסות מהלך של תקווה לשלום.

וכך מתחילה לה שנה חדשה.

הגשם החל לטפטף וחצבים נראו בארץ.