בכתבתו הכואבת של סייד קשוע "זה נגמר" (מוסף "הארץ" 4.7.2014) מביע קשוע את ייאושו מן הסיכוי לחלוק עם היהודים אותה ארץ בשוויון, ומבטא את רצונו לעוף מפה. זו תגובתה של חברתנו רעיה ירון לדבריו (פורסם במוסף "הארץ" מדור תגובות, 11.7.2014)
---------
קשים הדברים שכתבת, סייד קשוע, קשים מנשוא. קשים כי הם דברי אלוהים. יוצאים מהקרביים ומגיעים ללבם של אלה שעדיין מנסים בכל הכוח. אינני יכולה לנסות לחוש כמוך כי לא נולדתי ערבייה. אינני יכולה לחוש כמוך כי שמי אינו מעיד על מוצאי.
אינני מרגישה כמוך או כמו חבריך, כי מעולם לא תייגו אותי ובגלל זה לא קיבלו אותי לעבודה. זכורים לי דבריו של אריק שרון, שהתגאה שהעלה את מספר העובדים הערבים בחברות ממשלתיות במאה אחוז - בחברת החשמל היה אחד והוא העלה לשניים.
אף פעם לא חשתי זרה במולדתי. נולדתי כאן, כך גם אתה, אבל איך אני בכלל יכולה להרגיש מה שאתה מרגיש? אני רק מנסה דרך לבחון את עצמי דרכך. בינתיים אין לי תשובה. ורק כאב מציף אותי.
אני חברה ב"מחסום watch" ובמשך שנים מנסה עם חברותי להוות קשר־גשר ופה לאנשים הנדכאים תחת מגף הכיבוש. העשייה הזאת מתסכלת, כי 13 שנה אנחנו עוסקות בשליחותנו והכיבוש רק גובר ומכלה כל חלקה טובה בשני צדי הקו הירוק.
אינני יכולה לנסות לחוש כמוך סייד, כי מעולם לא הייתי ערבייה אבל אני כן יכולה להילחם על המקום הזה, שיהיה טוב ושוויוני לכל אזרחיו. בוא, הצטרף לתנועה שננסה להקים, שתיאבק על הארץ הזאת לא מתוך כוחנות, אלא צדק.
בהערכה רבה לך, ובתקווה שננסה לייצר יחד
רעיה ירון, תל אביב