על "זכותו" של האדם לחירות אישית, ואולי על "זכותו" של האדם הפלסטיני להיעצר, להיחקר ולהישפט ללא כל עדות והוכחה של מעשיו; על "זכותם" של קטינים לבלות את מיטב זמנם בכלא; ועל "זכותו" של אדם להיעצר סתם, ללא חקירה. כי על אוכלוסיית השטחים חל הדין הצבאי בלבד.
האמנות הבינלאומיות, שאושררו גם ע"י מדינת ישראל, קובעות שוויון של כל התושבים בפני החוק גם באזורים הנתונים לשלטון צבאי. בשטחים הכבושים יצרו הצבא והמחוקק הישראלי שתי מערכות, הדין הצבאי לפלסטינים והדין האזרחי למתנחלים. "הדין הצבאי חל רק על הפלסטינים. הישראלי - אם נחקר, לא נעצר, ואם נשפט, מצפה לו חנינה. אין שיוויון, אין חוק ואין צדק ולא מתכוונים לצדק." (עו"ד לביב חביב).
לפי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, "לכל אדם שמורה הזכות לחירות אישית ולבטחון אישי. לא יהא אדם נתון במעצר או במאסר שרירותיים."
כמה משפטים שתועדו בחודש שחלף בבית הדין הצבאי זורקים מבט מהיר לנתיב הצדדי והחשוך שבו צועדת כבר שנים רבות מערכת המשפט הישראלית. הדין האזרחי החל על אזרחי מדינת ישראל והדין הצבאי החל על תושבי השטחים הפלסטינים למדו באותן פקולטות למשפטים ושניהם חוסים תחת שמיו של אותו בית משפט עליון. ובאזור אפל זה מבקרות חברות מחסוםwatch כבר מספר שנים, כדי לתעד ולהיות נוכחות.
נתעכב על הפרטים הקטנים והמעייפים, אלה שמאפשרים משפט קטן עם אי צדק גדול.
למשל, ההפללות.
מה עושה עבדאללה עמירה, מוכר פלאפל מניעלין, בבית המשפט? חקירתו בינואר 2014 נשמעת כמו שיר של "האבנים המתגלגלות" -
הוא נאשם בזריקת אבנים, הוא נאשם בפגיעה במכוניות, הוא נאשם בשפיכת שמן על ג'יפ צבאי וניתוץ חלונו, בזריקת בקבוקי תבערה ובירי רימוני גז על חיילים. לוחם בודד עשוי ללא חת מול הצבא, או הפללה לאחר חקירה חמורה והפחדה של בני כפר אחרים? מתברר שאין כל תיעוד צבאי ואין כל עדות לאירועים הקשים שאירעו לחיילים, והסנגור יבדוק תמיד איך יכולים אירועים כה קשים להיעלם מיומני האירועים הצבאיים, מי הם הרושמים, ומה הם רושמים ביומן האירועים, והיכן הם העדים?
אך אף אחד לא שאל עדיין בגלוי בבית המשפט, כיצד ובאיזה שיטות הגיעו בני הכפר למצב שבו העלילו על חברם מעשי גבורה כה דמיוניים.
איך ומתי נחקרים קטינים, ולמה הם עדיין במעצר? רוב הזמן הם נותרים סתם במעצר, ללא כל חקירה, ללא הוכחות וללא סיבה, אולי עד שיפלילו קטינים אחרים. כך תמיד יהיו קטינים במעצר. האחים מוחמד ונור אלאדין סלימן מואשמים ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה בכביש 443. האחד מודה והשני לא-מודה. שופט המעצרים שואל את החוקר למה לעצור אותם ל- 5 ימים נוספים. הפתעה. רכבת המעצרים נעצרת לנשימה קלה: "הבאת העצורים גורמת להשבתת סיורי משטרה"... "יש קושי להביא את העצורים ממתקן הכליאה"... "יש אמנות בין המשטרה לבין שב"ס". ובעברית תקנית: קשה להביא את העצירים לחקירות כי מה זה כבר כמה ימי מעצר של נערים פלסטינים מול קשיי התחבורה של המשטרה?
והחוקר הוא זה שמציין שכאשר הוא מבקש 5 ימים, יש לו רק יומיים לחקירה ממש.
השאלה על האפשרות לשחרר את הנערים בערבות ל"חלופת מעצר" נשארת באוויר, כי המדינה צריכה וחייבת להחזיק קטינים במעצר.
למה נעצרים אזרחים פלסטינים?
לפי האמנה, "לא תשלל חירותו של אדם אלא מטעמים ובהתאם להליכים שנקבעו בחוק." הם, האזרחים הפלסטינים, נעצרים לשם המעצר עצמו. חיילים פורצים באלימות לבתיהם בלילות, הם נעצרים לקול בכי ילדיהם המבוהלים, כדי להיחקר ולהפליל מישהו אחר שבתורו ייעצר, ייחקר ויפליל מישהו אחר, שאף הוא ייעצר, ייחקר ויפליל אחרים. כך ייעצרו בעיתם ויושמו במאסר רבים מבני העם הפלסטיני. עקב ההפללות כולם יחשדו בכולם.
ומרוב ייאוש וחוסר אמון במערכת החוק הצבאי, רבים יודו במעשה המיוחס ואף יגיעו עד לעסקת טיעון, מחשש פן יישארו במאסר עד תום הליכי משפט ההוכחות הממושכים.
המשפט הצבאי, שלפי האמנות הבינלאומיות אמור להגן על התושבים הנכבשים (הפלסטינים), הוא דחפור נוסף למחיקתם.