צירוף המילים "מרחב התפר
" נשמע כמו תפר עדין ואנושי שמשני צדדיו קיים מרחב מחיה של שתי אוכלוסיות אזרחיות, החיות זו בצד זו בחופש תנועה, איש תחת תאנתו ותחת עצי הזית שלו וכולם רואים ברכה וביטחון בעמלם. במציאות – הגדר מפרידה את החקלאים מאדמותיהם הכלואות עתה במרחב התפר, ומגבילה מאוד את הגישה אליהן. דבר זה פוגע אנושות באמצעי הקיום ובפרנסה של החקלאים, וכרוך בייסורים ובתחושת חוסר ביטחון מתמדת.
מכיוון שגדר ההפרדה (המכשול) נבנתה ממזרח לקו הירוק, אלפי דונמים של אדמות פלסטיניות חקלאיות ומספר כפרים, נותרו כלואים ממערב לה, בשטח שבינה לבין הקו הירוק הנקרא בלשון צבאית: מרחב התפר. האדמות הכלואות במרחב זה שייכות לפלסטינים מימים ימימה. הן היו (ועודן) מקור מחייה וכבוד להם כבני אנוש. אלא שעתה, כדי להגיע לאדמתם, הם זקוקים להיתר מיוחד ונאלצים לעבור אליה דרך נקודות מסוימות בגדר, ב"שערים חקלאיים" (שם מכובס למחסומים) ואך ורק בשעות פתיחה קבועות. לצורך קבלת ההיתרים או חידושם עליהם להגיש בקשות למינהל האזרחי, להמתין להן חודשים, ואז לקבל את האישור, אם בכלל, לזמן קצוב. בכל פעם שיש לחדש את האישור המיוחל החקלאי אינו יודע האם הפעם אכן יקבל אותו, האם יוכל להמשיך לעבד את אדמתו ואם לא.
על פי נתונים שהעבירה המדינה לאגודה לזכויות האזרח, מספר ההיתרים הקבועים שניתנו לחקלאים הגרים ממזרח למכשול, כדי שיוכלו לעבד את אדמתם שנותרה ממערב למכשול, צנח ב-83% משנת 2006 לשנת 2009, דהיינו מ-10,037 היתרים ל-1,640 היתרים בלבד. זאת, בתקופה שישראל הרחיבה בכ-30% את השטח הכלוא ממערב למכשול (מרחב התפר), העומד כיום על כ-119.5 אלף דונם.
המידע שיש לנו אודות הכפרים להם ניסינו לסייע בשנת 2013 בהגשת הבקשות לאישורי מעבר, מעיד על המשך המגמה. לדוגמה, בכפר מסחה הוגשו 750 בקשות ונתקבלו רק 150. נראה שצמצום זה מבטא מגמה ברורה להוסיף ולנשל את האנשים מאדמותיהם באמצעים ביורוקרטיים. למגמה זו מסייע השימוש בחוק העותומני הישן משנת 1858. על פי הפרשנות הישראלית של חוק זה אדם שלא עיבד את הקרקע ברציפות במשך מספר שנים, והיא היתה רחוקה יותר מ- 2.5 ק"מ מקצה השטח הבנוי של הכפר (כפי שהיה ב-1858), איבד את זכותו על הקרקע. מטרתו המקורית של החוק העותומני היתה לעודד את החקלאי לעבד את אדמתו כדי לגבות ממנו מסים, אולם כאן המגמה הפוכה. במקרים רבים משטר ההיתרים הנוקשה והמחמיר מונע מהחקלאי הפלסטיני לעבד את אדמתו וכתוצאה מכך הוא מאבד אותה.
מהי שגרת חייו של החקלאי, שאדמתו נכלאה ממערב לגדר, וזכה לקבל היתר?
הולך חקלאי עם חמורו לנכש עשבים בחלקת הזיתים שלו, מקור פרנסתו, הנמצאת מעבר לגדר. מסיק הזיתים מתקרב ויש להכשיר את השטח. לפני שלושה חודשים נעזר בבנו לצורך מילוי הבקשה להיתר מעבר בשער החקלאי, הנמצא שלושה קילומטר מביתו, כדי שיוכל לעבור אל אדמתו הנמצאת קילומטר מביתו. הוא גם ביקש היתרים לבניו הבוגרים ולנכדיו, שיעזרו לו בעבודת המסיק. שלושה חודשים חיכה עד שהגיע ההיתר. בהיתר היו רשומים הוא, שהרי הוא בעל האדמה, ונכדו הצעיר בן ה-7. כל השאר סורבו.
השעה היא שש בבוקר, קר, טל מרטיב את העצים. בדיוק בעוד חמש-עשר דקות יעבור רכב צבאי במקום, החיילים יפתחו את השער ל-20 דקות וזה יסגר אחריו. אם ירצה לחזור לביתו מסיבה כלשהי לא יוכל לשוב אל החלקה. אחר הצהריים, בשעה ארבע בדיוק, יחזרו החיילים לפתוח את השער עבור השבים מהאדמות. מי שיאחר ישאר כלוא מעבר לגדר ואם ייתפס בקלונו (והוא ייתפס כיוון שהוא לא יירשם בשום מקום כמי שחזר) יהפוך לשוהה בלתי חוקי (שב"ח) באדמתו ויישלל ממנו ההיתר שקיבל.
ליד השער נאספים מספר גברים ונשים וממתינים לפתיחה. השמש כבר מפציעה ממזרח והיום יפה. הרכב לא מגיע, השעה מתאחרת, האנשים מתוסכלים, אבד להם עוד יום פרנסה. אם יגיעו החיילים והתושבים ילינו באוזניהם על האיחור, החיילים יתלו בהם את האשם. מוטב להם שישתקו. אם לא ייפתח השער בכלל לא יינתן כל הסבר לחקלאים. איש לא יפצה אותם על אובדן הזמן והעבודה.
הולך חקלאי עם חמורו, כל רצונו לנכש את חלקת האלוהים הקטנה שלו, בידו היתר כנדרש. האם יזכה להגיע אליה, לעבדהּ בזיעת אפיו כנאמר במקורות, האם ישוב בשלום לביתו בתום יום עבודה ארוך?
החקלאי הופרד מאדמתו וממקור פרנסתו. האדמה, שהיא קניינו הפרטי למעשה אינה בשליטתו, אחרים קובעים אם ומתי תהיה בהישג ידו. גם אם החיילים כן פתחו את השער בזמן, עדיין מנת הייסורים, החרדות, ההגבלות והפגיעה בפרנסה הן מנת חלקו של כל חקלאי, שמדינת ישראל בחרה להשאיר את אדמותיו ממערב לגדר, או במה שנקרא: מרחב התפר.
לו נבנתה הגדר ממערב לאדמות החקלאיות של הפלסטינים, היה כל משטר ההיתרים מתייתר, ולא היה נפגם בטחון מדינת ישראל כהוא זה.