הכניסה לכפר בן 6,000 התושבים אינה מסגירה את הדרמה שהתרחשה כאן. חלקות קרקע קטנות מעובדות, תצוגה של כדים ועציצים המיוצרים במקום, בית ספר, בתים חדשים בבנייה, חנויות פתוחות, ילדים בחופשה מנופפים לנו לשלום. נהגת אדיבה משנה את מסלול נסיעתה למעננו ומובילה אותנו לבית המועצה. שם האווירה הרגועה נעלמת. על קירות חדרו של ראש המועצה תלויים צילומים של צעירים פצועים וחבושים על מיטות בית חולים, הרוג שראשו שמוט מפונה בזרועות חבריו, גבר זקן מרים בידיו שתילי זיתים שנעקרו ועצב תהומי בעיניו, אדם שפניו הושחתו, קשישה המנסה לדבר אל לב חיילים ואלה מפנים ממנה את מבטם.
ראש המועצה, עבד אל־עזים, המכונה אבו בילאל, אינו מציג את האירוע כמעשה גבורה של התושבים, אלא כ"באו מים
עד נפש". בעזרת תיעוד שהוא מנהל, שהצילומים הם חלק ממנו, הוא חושף את היסטוריית התקיפות נגד הכפר, שבחלקן הגדול לא הגיעו לידיעת התקשורת הישראלית.
התקיפה הראשונה של מתנחלים מאש־קודש וקידה אירעה בשלהי אוקטובר 2010, ומאז נמנו עוד 63 תקיפות. בהתחלה היו אלה מקרים קלים יחסית - גניבת חמור, הריגת כבש - ועליהם הכפר לא התלונן. בהדרגה עלה רף ההתנכלויות: שריפת מכוניות, שריפה במסגד, ירי בחילמי חסאן, שאושפז במשך 27 ימים במצב קשה ב"הדסה" ולא התאושש עד היום; רצח של עסאם בדראן, שנורה ברובה M16; פוגרום בזוג זקנים הגרים בפאתי הכפר - המתנחלים הכו את הזקנים, השליכו אותם לפינת הבית, זרקו עליהם זכוכיות והרסו את תכולת הבית. מאז נכדיהם פוחדים לבוא לבקרם, שמא יחזרו הפורעים.
63 מאנשי הכפר נפצעו מירי בכדורים חיים ובכדורי גומי שירו מתנחלים וחיילים. יותר מ–400 בני אדם נפגעו מרימוני עשן וגז מדמיע, חלקם סובלים מכוויות. באחד המקרים החמורים תקפו מתנחלי אש־קודש שלושה מאנשי הכפר, הובילו אותם למאחז, ושם התעללו בהם במשך שעות ופצעו אותם קשה באבנים ובטוריות. לאחר שהרשות הפלסטינית דיווחה על כך לצבא, נשלחו חיילים לחלץ אותם, אך במקום להובילם לבית חולים, החיילים זרקו אותם לוואדי קרוב. רק מאוחר יותר הגיע אמבולנס, והם פונו לבית חולים בשכם.
28 תביעות הגישו אנשי הכפר, בעזרת ארגון "יש דין", לתחנות משטרה באריאל, במעלה אדומים ובשער בנימין. לתביעות צורפו עדויות מהשטח: תעודות וטלפונים ניידים שהמתנחלים איבדו במהלך פעולות הטרור. שום תביעה לא הבשילה לכדי כתב אישום ושום מתנחל לא נעצר. אבו בילאל מראה לנו תצלום תעודת זהות של אחד המפגעים, תושב ירושלים, שאיבד את התעודה כשהיה עסוק בשריפת מכוניות בקוסרא. כל כך קשה לאתר אותו?
רוב השטח הבנוי של קוסרא נמצא בשטח B. נגד כמה מ–70 הבתים הנמצאים בשטח C הוצאו צווי הריסה. אפילו נגד מסגד שנבנה על שטח C בשנת 2009 הוצא צו הריסה. מרבית האדמות הוגדרו כשטח C. התוצאה: מתוך 27 אלף דונם של הכפר נותרו כיום רק כ–15 אלף. בנוסף לאדמות שהופקעו השתלט המאחז אש־קודש על 500 דונם נוספים. על אדמות הכפר ממוקמות כיום גם קידה ומגדלים. את עצי הזית הסמוכים לאש־קודש לא מסקו כבר חמש שנים.
אנשי מגדלים, אומר ראש המועצה, "שכנים טובים, יותר מבוגרים, לא עושים צרות. באים לקניות ולמילוי דלק בכפר". אלה מאפשרים, בנדיבותם, לתושבי הכפר למסוק את עצי הזית שלהם במשך שישה ימים בעונה. לעבודות החריש והטיפול בעצים מוקצבים חמישה ימים נוספים.
הכפר אינו מחובר לרשת מים. בזמנו ביקש נדבן מגרמניה לתרום כסף לחיבור הכפר לרשת המים, אבל ישראל הטילה וטו. כתחליף הוקם בפאתי הכפר מאגר מים גדול, הניזון ממי גשמים ובארות ומספק מים לחמישה כפרים. אספקת החשמל חלשה, בין היתר מפני שב–2013 הרס הצבא 32 עמודי חשמל (בנימוק שהם בשטח C). בדרך כלל ניתן להאיר בשעות החשיכה רק חדר אחד בכל בית. אחד הצילומים מראה ארבעה ילדים מכינים שיעורי בית לאור נר אחד.
מעטים מתושבי הכפר עובדים בישראל, אחרים בהתנחלויות מעלה אפרים ותומר. שלושה מפעלי קדרות בכפר מעסיקים עוד 70 אנשים. "אנחנו כפר חקלאי", מדגיש אבו בילאל, "כל אחד מגדל בחלקה שלו תירס, דורה, חיטה. גם זה מקור פרנסה".
אנו נפרדים מראש המועצה, והוא שולח אתנו מדריך, ילד נבון בן שמונה, לתצפית על ההתנחלויות. בדרך לא דרך מוביל אותנו הילד עד לנקודה הגבוהה ביותר. אש־קודש וקידה מולנו: בכל אחד מעט מבנים, וכל מה שנדרש לשמירה על מאחזים לא חוקיים: כבישי גישה, אנטנות, גדרות, עמודי חשמל, מצלמות. וכמובן - נוכחות צבאית מסיבית. הכל באדיבות ובמימון ממשלת ישראל.
הכותבת היא חברת מחסוםwatch