ילדי גן הילדים בחברון - איום ביטחוני | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

ילדי גן הילדים בחברון - איום ביטחוני

Stub body

מיכל צדיק

במדינת ישראל חל חוק חינוך חובה על כל הילדים מגיל 3-4, רק לא במדינה שבתוך המדינה: מדינת מתנחלי חברון, המנהלים את ישראל ואת צבאה.

 

הכיצד?

קצת היסטוריה על קצה המזלג: חברון היא העיר היחידה בשטחים הכבושים, שבה מתגוררים יהודים משנת 1968, בעידודן ובהסכמתן של כל ממשלות ישראל. למותר לציין כמה קשים חייהם של הפלסטינים שם מאז.

ב-1997 חולקה העיר לשני  חלקים: 1H לפלסטינים ובניהולם  בלבד; H2למתנחלים (שמספרם היה כ-750 איש) ולשכניהם הלא יהודים בשכונות תל רומיידה\בית הדסה ובסביבה (שמספרם היה כ-30.000 איש). אלא שב-H2 מתקיימות שתי מערכות חוקים: ליהודים – חוקי מדינת ישראל ולשכנים הלא-יהודים – החוק הצבאי.
אם לפני החלוקה  סבלו הפלסטינים מהגבלות בחיי היום יום, הרי שלאחריה מצבם הוחמר עוד יותר. למשל, האיסור להקים מוסד חינוכי כלשהו חדש. לאיסור זה יכול להיות הסבר אחד – לדחוף אותם לנטישת המקום כדי להגדיל את היישוב היהודי וכדי לאפשר לו להתפתח תוך כדי מחיקת הקיום הפלסטיני. זאת, במקום לחפש דרך לחיים בדו קיום, רחמנא ליצלן.

 

איך ולמה מכניסים ילדי גן פלסטיניים לקטיגוריה של "איום בטחוני"

ע', מהנדס חשמל בהשכלתו ותושב תל רומיידה, עוסק בחינוך כמו רבים מבני משפחתו. בשנים האחרונות הוא עוסק בפעילות חברתית ובהפעלת תושבי השכונה למען שיפור איכות חייהם, בכוחות עצמם, ואף מגיע להישגים. הם איתרו מבנה רעוע ונטוש ליד ביה"ס קורדובה, שיפצו, תיקנו, צבעו וריהטו במקצת, כדי ש-29 ילדים בגילאי הגן מהשכונה יזכו למסגרת חינוכית, במקום שישבו בבית באפס מעשה עד גיל שש. לדבריו לא המת"ק ולא המשטרה הביעו התנגדות.

 

אבל, מכיוון שהגן צופה על בית הדסה ושאר מוסדות חינוך של ילדי המתנחלים, התחילו הללו, על דעתם, לחבל בתהליך השיפוץ. הם עלו במדרגות וכתבו כתובות נאצה, התפרעו, אף הזעיקו את הצבא ויחד עם החיילים באו למקום ודרשו מאנשי השכונה להפסיק את השיפוץ ולא להכניס לשם ילדים. גם מח"ט חברון כיבד אותם בנוכחותו, פעמיים, ודרש לפנות את המקום. סכנה ביטחונית הגן הזה. אסור לו להיות שם, חס וחלילה שילמדו שם ילדים קטנטנים.

 

ע' וחבריו לא מוותרים. הגן פתוח ופועל, ללא ציוד וכמעט ללא חימום, עם שתי גננות ושתי מתנדבות.

 

ביקרנו בגן לאחר גל הקור, שלג עדיין כיסה את השביל וגדר הבטון לאורכו  כבר מקושטת בנאצות: "מוות לערבים" ובחותמת של מגני דוד.  מתנחלי חברון בחסות הצבא ממשיכים בביקוריהם האלימים, אבל ע' וחברו ג' נחושים בדעתם להמשיך ולהפעיל את הגן.

כשירדנו מהגן אל רחוב השוהדא [גם על זה יש מה לספר] במדרגות השבורות והמסוכנות עמדנו מול בית הדסה.  ג' מסתכל על הבית  ומפטיר בחיוך :"אתן יודעות שהסבים שלי היו חברים של הרב באג'איו, והצילו אנשים ממשפחת עזרא בפרעות תרפ"ט. אנחנו עד היום בקשר עם צאצאיהם, שגרים בכל מיני מקומות בישראל."

זה לא מעניין את המתנחלים, המכתיבים לצבא את ההתנהלות. אנו חשנו בעיקר בושה, ולפני שהלכנו משם הבטחנו לנסות לעזור להם בציוד ובתנורי חימום.

 

על פחד ורגשות נקם ניתן להתגבר אולי, אבל לא על טיפשות ורוע. ומה מלבד זאת יכול להוביל למסקנה שילדי גן מהווים איום ביטחוני?