הרצאה שניתנה בכנס לכבוד יום זכויות האדם, מטעם מחסוםwatch בסינימטק בתל אביב, דצמבר 2013
באמצע הסלון שלנו יש פיל. הפיל הוא לא הבעיה היחידה שלנו. יש עוד בעיות: הדלתות חורקות. אבא ואימא רבים. העיתון לא מגיע בזמן בבוקר. יש נזילה בשירותים. אם הנזילה תתגבר נהיה בבעיה. אבל יש לנו עוד בעיה. באמצע הסלון שלנו יש פיל. הוא נמצא שם כבר יותר מארבעים שנה. התרגלנו אליו. אנחנו מוציאים את הזבל שהוא מפריש, מאכילים אותו בכמויות הולכות וגדלות של מזון, מנקים את ההרס שהוא גורם, כשהוא זז ממקום למקום. אנחנו יודעים שהוא שם: דברים נמחצים; לסלון יש ריח מזעזע. אנחנו נפגשים לפעמים במטבח ומדברים על זה קצת, אבל אין לנו כוח להוציא אותו מהבית. זה מסובך. אנחנו מעדיפים ללכת סביבו. בינתיים הרצפה שוקעת, הטינופת ממלאת את החדר, הסירחון פושה בדירה כולה. אנחנו מחליטים לשמן את צירי הדלתות, כדי שלא תחרוקנה. אנחנו חשים הקלה. כשאנחנו מוציאים את ההפרשות בלילה, הדלתות לא חורקות. שיפור.
הכיבוש - שלילת זכויות קניין, זכויות אזרח, זכויות אדם וזכויות לאומיות מן האוכלוסייה הפלסטינית הנמצאת כבר עשורים תחת שלטון צבאי ישראלי - הוא הפיל הישראלי. בהתחלה הוא היה מקור לגאווה — לא לכל אחד יש פיל בבית; לא לכל אחד יש אימפריה בבית. בהתחלה הוא היה קלף מיקוח. מהר מאד התרגלנו אליו. זה הכיבוש שלנו. שאף אחד לא יגיד לנו מה לעשות אתו. הייתה תקופה שהתווכחנו, בלהט: כן שטחים, לא שטחים. דרשנו שלום עכשיו. אי אפשר לחיות עם פיל בבית, הזהרנו. הכיבוש משחית. כלום לא קרה. קיווינו שמישהו מבחוץ יפעיל עלינו לחץ ויוציא כבר את הפיל מהבית, שנוכל להתפנות למשהו אחר, לתיקונים הנחוצים, לניקיונות, לחשבון נפש. אפילו חתמנו על הסכם שלום עם הפלסטינים. אחר כך נמאס לנו. היו לזה כל מיני סיבות. טרור המתאבדים, רצח רבין, האין פארטנר של אהוד ברק, ראש מחנה השלום, עליית החמאס, חוסר היכולת להמציא שפה פוליטית משותפת שתאפשר לנו לראות משהו מעבר לדרישה להיעדר מוחלט של סיכונים—דרישות הביטחון הלגיטימיות של ישראל אנחנו קוראים לזה. בסוף פשוט למדנו לחיות עם זה. המחיר לא היה גבוה במיוחד. בעצם היו רווחים לא קטנים. מדינות העולם עיקמו את האף, אבל נמנעו עד כה מלהפעיל לחץ של ממש. מפעם לפעם יצאנו למלחמה-קטנה, עם מעט הרוגים בצד שלנו. מפעם לפעם היו פיגועים, אבל החיים נמשכו. יש לנו פיל בסלון. אף אחד לא שש להניף שוב את הכרזות הישנות ההן על הכיבוש. בשביל מה? זה רק מרגיז את אנשי הימין. זה אליטיסטי. הכיבוש הוא הרי בעיה של אשכנזים מתנשאים משיינקין. וממילא זה לא מניב שום תוצאות. כל המומחים מטעם המנגנון הפיננסי-פוליטי האדיר המכונה כוחות הביטחון הלא קבעו שאין עם מי לדבר - לפחות כך הם אומרים עד שהם פורשים ומודיעים שצריך היה לעשות משהו; תמיד צריך היה, בעבר, כי כרגע זה מסובך מידי. אפשר לחיות עם פיל בסלון. מתרגלים. בינתיים יש לנו דברים דחופים יותר: מחירי הקוטג', גיוס חרדים, מס ערך מוסף, נוחי דנקנר, אייל גולן ואריק איינשטיין.
בינתיים נעשה הפתרון פחות ופחות אפשרי. עוד ועוד התנחלויות צצות על ראש כל גבעה רמה. עוד ועוד כסף מושקע מעבר לקו הירוק, שצבעו הולך ודוהה בחלוף הזמן—מי בכלל זוכר איפה הוא עבר? בינתיים יש עוד ועוד מחסומים, מעצרים מנהליים, הפקעות, כתרים, סגרים, עוצרים. עוד ועוד צווים של אלופי הפיקוד והרמטכ"ל והמנהל הופכים את הכיבוש הזה, הזמני לכאורה, לדבר הכי קבוע בעולם שלנו. מעת לעת אנחנו נושאים ונותנים עם פלסטינים כאלה או אחרים. ראשי המדינה מתייחסים למשא ומתן הזה בבוז גמור. מין משחק כזה בשביל הגויים. מרימים טלפון מרגיע למועצת ישע. הסירו דאגה מלבכם. הם לא דואגים. הפיל הזה לא הולך לשום מקום.
מה לא בסדר בשלילת זכויות יסוד מן הפלסטינים? אם תשאלו את רוב הישראלים, שום דבר. הפלסטינים הם בעיה לוגיסטית, בעיה דמוגרפית - שם יפה לקביעה שעצם קיומה של קבוצה מסוימת הוא בעיה; הם סיכון ביטחוני שצריך להכיל. אנחנו מכילים אותו בדרכים שונות: אנחנו מפקיעים ומנשלים, ועוצרים ומסכלים, ומגרשים וממררים ומדכאים. ככה זה ביטחון. מעולם לא קיבלה הזכות להגנה עצמית פרשנות מרחיבה כל כך. כי כאשר יש לצד אחד במשחק כוח מוחלט ולשני אין שום כוח, כאשר צד אחד יכול להזיז כלים כרצונו, לשנות את כללי המשחק כרצונו ולכבול את ידיו של האחר, הפיתוי לקצר תהליכים נעשה גדול מאד. אנחנו מקצרים תהליכים. נניח שאנחנו רוצים אדמה של מישהו אחר. אם יש לו זכויות, זה דורש משא ומתן מורכב, פשרות, תשלומים. אם אין לו - ולפלסטינים תחת הממשל הצבאי הישראלי אין זכויות לאומיות, אין זכויות אזרחיות ואין זכויות אדם - זה פשוט מאד. כל מה שצריך זה פיסת נייר וחתימה. אלה ניתנות במקומותינו בקלות גדולה ובנדיבות יתרה. נניח שאנחנו רוצים מים
של מישהו אחר? פיסת נייר וחתימה. נניח שאנחנו רוצים בית של מישהו אחר, מולדת של מישהו אחר? חתימה. אין דבר שצו האלוף, המנהל, ועדת עלומה כזאת או אחרת לא יכול להשיג. אין דבר שמועצת יש"ע לא יכולה להשיג. תודה לאל, לא חסרי יש"ע אנחנו. כשאחד הצדדים נטול הגנות פשוט מדגדג בקצות האצבעות לעשות בו וברכושו כבשלנו. יש לזה יתרונות: האש המשיחית שבערה בבני עקיבא אולי שככה, אבל האש הנדל"נית עודה בוערת בכל עוזה, והזלזול המוחלט באחר והגזל בשם העם היהודי ומאחורי קווי האבטחה העבים של צה"ל והשב"כ, שראשיהם מכינים כבר עכשיו את נאומי הנהי והתאניה ליום שאחרי.
על פניו זה היה אמור להפריע לנו. אנחנו הלא מדינה דמוקרטית. טוב, יהודית דמוקרטית. אנחנו מדינת חוק! העובדה שתחת שלטוננו הדמוקרטי חיים כשניים וחצי מיליון בני אדם ללא זכויות אזרח הייתה אמורה להפריע לנו. אחרי הכול, לא מדובר במשהו זמני. מדובר בדור שני של פלסטינים החיים ללא משהו שהוא בעינינו, לפחות בתיאוריה, זכות מוּלדת שיש לכל אדם באשר הוא אדם. העובדה שזכויות אדם בסיסיות מופרות מידי יום, שסיכוייו של נתין פלסטיני לזכות לצדק מרשויות החוק הישראליות בשטחים הם אפסיים, הייתה אמורה לגרום לנו לחשוב מחדש על אופייה של מדינת ישראל. אבל היא לא. אנחנו אומרים לעצמנו שזה זמני. אנחנו אומרים לעצמנו שזה הכרחי. אנחנו אומרים לעצמנו שאין לנו ברירה. אנחנו מוסיפים עוד התנחלות ועוד מאחז. אנחנו סוללים עוד כביש עוקף ומוסיפים עוד מחסום. ועוד מחסום. ועוד מחסום. אנחנו מזרימים עוד כספים שיאפשרו לנו להמשיך את הכיבוש לנצח, ומוסיפים עוד חטיבה שתעסוק במה שאנחנו מכנים "ביטחון", ומה שכל אדם אחר היה מכנה "דיכוי", ובונים עוד תשתיות שינציחו את הכיבוש. וכל עוד אנחנו לא צריכים לראות את זה, זה לא מפריע לנו לראות את עצמנו כחלק מן העולם הדמוקרטי.
ואנחנו לא צריכים לראות את זה. כי יצרנו מערכת מורכבת של הסתרה והדחקה והכחשה. כי נמאס כבר לדבר על הכיבוש. הכיבוש הוא כל כך סבנטייז. ולתקשורת נמאס לדבר על הכיבוש ועל העוול ועל הדיכוי ועל גזלת הקרקעות ועל המעצרים המנהליים ועל אי הצדק המתחזה לצדק בבתי הדין הצבאיים ועל הרשת הצפופה של קולוניות ישראליות המוקמות על אדמה פלסטינית ומבטיחות שלעולם, לעולם, אי אפשר יהיה להגיע לפתרון, שהדרך היחידה להתקיים פה תהייה במדינה אחת דו לאומית, כי פתרון שתי המדינות נעשה עם כל יום שעובר חלום באספמיה. וכיוון שבמדינה הדו-לאומית שתקום פה, שכבר קמה פה בפועל, לא יהיו זכויות לפלסטינים - בגלל הבעיה הדמוגרפית, בגלל הביטחון, בגלל המים, בגלל זכותנו הטבעית וההיסטורית, בגלל ההבטחה האלוהית - נחיה כפי שאנחנו חיים עתה, כשלחלק מן האוכלוסייה, הפלסטינים, יש זכות אחת, להיות נתיניו של החלק האחר - אזרחיה היהודים של מדינת ישראל.
לפעמים כאשר אנחנו בכל זאת מדברים על זה, מתוך איזה הרגל ההולך ונעלם, אנחנו אומרים שזה לא האינטרס הישראלי, שכדאי לנו להפסיק עם הכיבוש לטובתנו. וזה נכון. במרקם החיים שלנו, אין הפרדה. כמו מחלה, שאינה נעלמת משום שמתעלמים ממנה, גם הכיבוש אינו נעלם, וגם הוא פוגע בעוד ועוד רקמות. הוא יוצר אפרטהייד ישראלי בפועל, ללא אידיאולוגיה גזענית רשמית, אם כי לא חסרים מתנדבים המוכנים להציע לנו גם אידיאולוגיה, אם צריך. אל תחשבו שמדינה שבה לחלק מן האוכלוסייה אין זכויות יכול החלק האחר לשגשג. מערכת המשפט מתעוותת, מערכת החוק מתעוותת, אנרגיות ומשאבים נשאבים אל החור השחור המודחק שלנו. כי הכיבוש הוא חור שחור שבולע ערכים ומשאבים ואנרגיות במיוחד כאשר לא מדברים עליו. לפעמים אנחנו מציגים את הנזק התדמיתי שהכיבוש גורם לנו—את העובדה שאנחנו כיום המדינה היחידה בגוש המדינות המתקדמות שדבקה בערכים קולוניאליים בעולם פוסט-קולוניאלי. אנחנו אומרים שהנזק התדמיתי יביא בסופו של דבר לנזק מדיני הולך ומחמיר, שאנחנו קרוב המשפחה הבעייתי שלא נעים להזמין לאירועים משפחתיים. זה כבר קורה. אנחנו אומרים שסיר הלחץ שאנחנו יוצרים במו ידינו בשטחים יתפוצץ בשלב כזה או אחר ויהפוך את ההדחקה החביבה עלינו לקשה הרבה יותר, שאנחנו נצטרך להרוג ולמות כדי להנציח את הכיבוש, את שלילת הזכויות ממיליוני אנשים בשם האינטרסים של חלקנו ובשם האידיאולוגיה של חלקנו, שלא תהיה לנו ברירה אלא להסתכל על זה ולדבר על זה. וגם זה נכון.
אבל האינטרסים שלנו הם לא הכול. כי מעבר לאינטרס הישראלי שאנחנו מנסים כבר שנים לשווק למחנה האחר ההוא, כדי למכור את רעיון הסוף לכיבוש, יש עוד אינטרס, אינטרס אנושי פשוט. האינטרס הזה הוא של אלה שכבר עשורים אנחנו שוללים את זכויותיהם, של הפלסטינים. "אנחנו רואים אמיתות אלה כמובנות מאליהן—שכל בני האדם נולדו שווים, וכי הם קיבלו מבוראם זכויות מסוימות שאי אפשר לקחת מהם וביניהן הזכות לחיים, הזכות לחופש והזכות לבקשת האושר". המילים הללו, מתוך הצהרת העצמאות האמריקנית, מזכירות לנו שזכויות אינן משהו הנתון למשא ולמתן. לבני אדם, לכל בני האדם, הזכות המוּלדת לחיים, לחירות ולבקשת האושר. הנשים של מחסום ווטש אינן מנהלות משא ומתן מדיני. הן אינן מתווכחות על פתרונות אסטרטגיים. הן לא מתווכחות עם אורי אריאל או עם שלי יחימוביץ' על סדרי עדיפויות לאומיים. הן מזכירות לנו משהו שקל לבעל זכויות היתר לשכוח: שלפלסטינים מגיע לחיות, לחיות בחירות, לחיות בכבוד, לבקש את האושר על פי דרכם. הזכויות הללו אינן פרסים על התנהגות טובה או על דבקות בחזון הציוני. הן זכויותיהם כבני אדם, זכויות שאנחנו שוללים מהם, במקצת מתוך פחד והרבה מתוך זלזול באנושיותם. בהתייצבות היומיומית מעבר לגבולות ההדחקה שלנו, נשות מחסום ווטש מזכירות לנו, שלעתים בני אדם מוסריים יכולים לעשות אקטים פשוטים של סולידריות אנושית שמבטאים את ההכרה שהולכת ונשכחת, שכל בני האדם נוצרו שווים, שחברה שקיומה תלוי בשעבודם של אחרים ובשלילת זכויותיהם היא חברה מעוותת מבחינה מוסרית, חברתית ותרבותית, ולא משנה בכמה פרסי נובל היא זוכה ולאילו הישגים טכנולוגיים היא מגיעה.
הפיל הזה, גבירותיי ורבותיי, לא סתם תקוע באמצע הסלון שלנו. הוא יושב על משהו, על מישהו, על הפלסטינים. לכן קל לנו כל כך להתעלם ממנו. זה לא כואב לנו. אבל מעבר לגבולות ההדחקה, שורר עולם של אי צדק ועוול שאינם החריג, אלא הנורמה. מעבר לגבולות ההדחקה מצויה מציאות של עלבון והשפלה, שהם מובנים מאליהם, טבעיים, כמו האוויר שאנחנו נושמים והמים שאנחנו שותים. מעבר לגבולות ההדחקה, בנים רואים את אבותיהם מתבזים יומיום, רואים את רכושם נגזל ואת כבודם נרמס. מעבר לגבולות ההדחקה התקווה לדין צדק היא חלום, התקוות לביטוי עצמי, להצלחה, לכוח הן אשליה מסוכנת. מעבר לגבולות ההדחקה הברירה היא בין קבלת הדין לזעם, בין הכנעה לאלימות.
אנחנו אחראים על כל אלה. אני אחראי. הייתי רוצה לומר לכם כשמואל הנביא: "הנני, ענו בי נגד יהוה ונגד משיחו: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי?" אבל אינני יכול לרחוץ בניקיון כפיי. בעולם שבו העוול הוא חלק מסדר הדברים, הזוהמה המוסרית מגיעה אל הגדרות. היא מגיעה אל היושבים על הגדרות. היא מגיעה אל העושים בשמנו ובשליחותנו, אל השולחים ואל העומדים מנגד.
טוב שיש מחסום ווטש. טוב שיש מי שמבטא בשמנו לא רק את היעדר האנושיות, אלא גם את האנושיות. אבל אסור שאירגוני זכויות אדם, שעושי טוב, חשובים ככל שיהיו, ישכיחו מאתנו את הפיל שבאמצע הסלון. הכיבוש הוא מציאות פוליטית, הוא מקבץ של אינטרסים והרגלים ובריתות פוליטיות. הוא לא יסתיים על ידי הפיכת הכיבוש לנאור יותר. הוא יסתיים כאשר פוליטיקאים ירימו את ידיהם בכנסת כדי להביא לסיומו. החובה המוסרית שלנו היא לעשות הכול כדי שהידיים המונפות בעד סיום הכיבוש תהיינה רבות מן הידיים המונפות בעד המשכו. זה דורש מאמץ. זה דורש נכונות לעשות פוליטיקה. זה לא קל. כוחות האינרציה וההדחקה פועלים ללא הרף כדי להבטיח שהפיל לעולם לא יעזוב את הסלון. תפקידנו הוא לעשות הכול כדי לסכל את המזימה הזאת. אם ניכשל, מדינת ישראל לא תהיה מדינה שיש לה כיבוש. היא תהייה כיבוש שיש לו מדינה.