אחת הדרכים להציק לתושבים הפלסטינים/בדואים בבקעת הירדן, בנוסף לניתוקם ממקורות החיים בגדה ולמניעת מים
ולהריסת מגוריהם, היא מעצרי שווא.
כל כמה ימים נעצרים צעירים מהבקעה ומעוכבים בין שלוש שעות לשמונה ימים (מעבר לשמונה ימים יש להביאם בפני שופט ולכן הצבא נמנע מכך), ואף פעם לא מוגש נגדם כתב אישום. הם מוחזקים בבסיס צבאי או במחסום, במשטרה או בבית המעצר בחווארה. על פי רוב לא טורחים להסביר להם את סיבת מעצרם. ותמיד, בסופו של המעצר, הם נלקחים לשטח ומשוחררים במרחק רב מביתם, לעתים בחצות הלילה. משם עליהם לפלס את דרכם הביתה כאשר אין בנמצא תחבורה ציבורית, אין מוניות והמאהל לפעמים מרוחק מאוד מכל כביש או יישוב.
בידי עדויות רבות על מעצרים כאלו, כולל לעיתים גם על מכות, הפחדות ועוד.
ביום שני 5.9.11 בשעה 8:30 נעצרו באופן דומה ארבעה בחורים פלסטינים, ליד התנחלות רועי בבקעה, כאשר רעו את צאן משפחתם. שלושה מהם הם בני משפחת סלאמין. הם נלקחו בג'יפ צבאי ושוחררו כעבור שעתיים וחצי במרחק רב מביתם, אחד-אחד, כל אחד במקום אחר! האחד ליד מחסום תיאסיר, השני ליד התנחלות מחולה והשלישי ליד הכפר ברדלה (לא ברור, וגם לא משנה איפה שוחרר הרביעי).
סדאם בן ה-20 אשר שוחרר לבדו ליד התנחלות מחולה הוא צעיר הלוקה בשכלו ורמת התפתחותו כשל ילד בן שלוש. למרות בקשת האחים שלו הצבא לא התיר להם ללוותו והוא מצא את עצמו בודד וחסר אונים בארץ לא מוכרת, לצד כביש ראשי.
מרגע ששוחררו יצאו אחיו של סדאם לחפשו ובהמשך הצטרפו עוד בני משפחה לחיפושים, אך לשווא. הבחור נעלם במדבר הלוהט, 40 מעלות צלזיוס, לא יודע לדאוג לעצמו, לא יודע לאן ללכת.
בשעה 13:00 התקשרתי למינהל האזרחי וקיבלתי את התשובה הרגילה "אנחנו נבדוק". אחר כך באו הכחשות: "לא ידוע לנו... לא עצרנו... לא ראינו... לא שמענו..."
בהמשך היום ואחר כך לאורך הלילה פנינו לכל גורם צבאי שיכולנו כדי לשכנע את הצבא לקחת אחריות ולחפש את הבחור. אמרו לנו שהם מחפשים, אבל משפחתו של סדאם וקרובים שהשתתפו בחיפושים אמרו שלא הבחינו בפעילות צבאית ובחיפושים באזור. אולי המשפחה חיפשה במקום אחד והצבא במקום אחר.
המשפחה המשיכה לחפש כל הלילה, התקשרה למשטרה – הישראלית והפלסטינית – וכלום! היו הרבה שמועות, אמרו שהוא נראה בוואדי אל בידאן ליד שכם, שהגיע לטאמון, לטובאס. במציאות – לא היה זכר לבחור האומלל. המשפחה הייתה בהיסטריה.
רק למחרת בצהרים, בשעה 13:30, הודיע לי אחד האחים כי שמע שהמשטרה הפלסטינית מחזיקה בו והוא נוסע לשם. ב-16.00 מצא את אחיו אצלם. הבחור אכן נמצא משוטט בוואדי בידאן ליד שכם, רק שאיש לא ראה לנכון לברר למי הוא שייך ולאן יש לפנות.
יומיים אחרי האירוע, ב– 8.9.11 שוב נעצרו, באותו מקום, אחיו של סדאם. אח אחד שהיה עימו במעצר ועוד אח קטין בן 15. הם נלקחו ממקום המרעה של הצאן והוחזקו, מבלי שנחקרו, במשך ארבע שעות במחסום חמרה. בשעה 12.30 הם שוחררו לאחר התערבותנו, אך לקח להם עוד שעה וחצי לעשות את 15 הקילומטרים חזרה לביתם. כאמור לעיל, אין בבקעת הירדן תחבורה ציבורית.
המקרה הזה קיצוני במיוחד משום שצריך הרבה רוע לב להשאיר בחור כמו סדאם לבד לצד הדרך (ואי אפשר לטעות בו – תווי פניו מעידים על פיגור עמוק!) כה רחוק מביתו. אבל המקרה הזה מתחבר למסכת מתמשכת של טרטורים והצקות כמעט יומיומיות לתושבי בקעת הירדן הלא-יהודים. מעצרים ללא עילה, ללא כתבי אישום, ללא חקירה, איומים והפחדות רק על פי גחמה של לובשי מדים או מתנחלים.
אלה פניו של הכיבוש בבקעת הירדן.
-----------------------------------------
דפנה בנאי, מחסוםwatch