"אתם העומדים במפתן – היכנסו,/
שתו איתנו קפה ערבי/
(אולי תרגישו שאתם אנשים כמונו)/
אתם העומדים במפתני הבתים/
צאו מהבקרים שלנו,/
שנהיה בטוחים שגם אנחנו/
בני אדם".
מחמוד דרוויש, זמן מצור
כשני מיליון וחצי פלסטינים חיים בגדה המערבית, כמחציתם, למעלה ממיליון, הם קטינים שטרם מלאו להם חמש עשרה (לפי סטטיסטיקות של האו"ם ושל מכונים פלסטינים). כשני מיליון וחצי בני אדם הם שקופים בעיני רוב חיילי צה"ל ומפקדיהם ובעיני מרבית אזרחי מדינת ישראל.
פחד הוא דבק. השימוש בו יוצר לכידות חברתית פנימית ובד בבד גורם לטשטוש דמותו האנושית של האחר, של הצד שמנגד.
החברה הישראלית מלוכדת בפחדיה מפני האויב המשותף (הפלסטינים באשר הם), המהווה איום מתמיד על קיומה וביטחונה ועל כן יש להתגונן מפניו ולהגביל את חירויותיו. כיוון שהיא אינה מבחינה בפרט ביניהם כבן אנוש, שיש לו אישיות משלו, צרכים, מכאובים ורגשות, היא הופכת את האדם הפלסטיני לנטול מראה, חסר ייחוד, שאין לו קול או ריח או מגע. אין פלא איפוא שחיילי המחסומים, הריבון בפועל, שמנהלים את שגרת המחסומים לפי שיקול דעתם, אינם מסוגלים לתפוש כאב של ילד, מצוקה של קשיש, חוסר אונים של אשה, פחד של אם, דאגה של אב. לא ייתכן שאלה חשים אותו כאב כמוהם.
ביום השישי האחרון של הרמדאן בשנה זו (2008), כאשר עשרות אלפי אנשים ביקשו לעבור למסגד אל אקצה בירושלים המזרחית ולקיים שם את התפילה החשובה במצוות דתם, הם נבלמו ונדחפו לאחור בתוקפנות בידי כוח של משמר הגבול. אדם ישיש פנה אל קצין שדחפו ושאל: "מה היית אומר אם ככה היו מתנהגים אל אבא ואמא שלך?"על פניו של הקצין ניכרו העלבון והכעס על שהעזו להשוות בין הוריו שלו, אותם הוא מכבד, לבין "ערבים".
במציאות החדשה שנוצרה בשנים האחרונות במחסומים (או בלשון הצבא המכובסת: מעברי גבול, טרמינלים) גוברת המגמה לבודד את החיילים ולהרחיקם מפני הפלסטינים באמצעים מכאניים מתוחכמים. החיילים פוגשים את האדם הפלסטיני ממרחק, במה שנקרא "מרחב סטרילי
", ומתקשרים איתו באמצעות מערכת כריזה, מסכי מחשב וכפתורים חשמליים, שפותחים ונועלים שערי ברזל, קרוסלות ומכלאות. במרחב הסטרילי הזה אין צורך להפעיל רגשות ושיקול דעת אנושיים, הרי הפלסטינים הם לא באמת בני אדם כמונו. תפישת עולם זו, שהצבא מטפח בשקידה, משרתת היטב את מכבש הכיבוש והיא המקור להתנהגות אכזרית מצד החיילים כלפי האוכלוסייה המקומית, שאנו עדות לה במחסומי הגדה לעיתים קרובות.
-
... שלומית מעירה כי עליהם להיות יותר קשובים למעבר הנעול, מפני שגר כאן איש מבוגר מאוד, ואולי יקרה מקרה חירום? הסמ"ר משיב: אז יכול לבוא אמבולנס משם (מצביע לכיוון טולכרם) ואם לא אז יש פה בית קברות קרוב." מתוך דוח ממחסומי קלקיליה 21.10.08, משקיפות שלומית ס', נעה פ'. הדוח המלא כאן.
-
... אשה זקנה, שבקושי עמדה על הרגליים, ביקשה מרחלי לעזור לה כיוון שלא יכלה להדחק בין ההמונים. רחלי ביקשה מאחד החיילים לאפשר לזקנה לעבור פנימה עם בתה דרך התור ההומניטרי, החייל סירב.
-
... ראינו אשה מבוגרת שחשה ברע, קורסת על הרצפה ב"מעבר ההומניטרי", ואחרי כמה דקות מתרוממת לאט לאט וכשהיא נתמכת בבתה שלצידה, הולכת אל כיוון המוניות. מתוך דוח ממחסום חווארה 22.10.08, משקיפות רחלי ב-א, דורית ה'. הדוח המלא כאן
-
... בחור צעיר עוקף את הסככה ומנסה להגיע אל החייל שעומד לפני הקרוסלה. הוא חושש (ובצדק) ומתקדם לאט, בהיסוס. כאשר הוא מגיע למקום ממנו החייל יכול לשמוע אותו הוא מבקש לומר לו משהו. הוא נראה מתחנן, החייל פותח בצעקות ומסלק אותו לאחור. הבחור מנסה שוב, מבקש, מתחנן "רק רגע אחד" אני שומעת, "רק מילה אחת" ומנפנף במסמך כלשהו. מפאת המרחק איננו שומעות את הנאמר מלבד את צעקות החייל. הבחור נסוג, פניו המבקשות עדיין פונות אל החייל. בערך באמצע התור הוא פונה בתחינה לממתינים והם מכניסים אותו לתוך התור. הוא מסביר שוב ומתקדם תוך כמה דקות עד תחילתו. כנראה שיש סיבה לבקשתו לעבור ללא תור, אחרת הממתינים לא היו מוותרים לו ככה בקלות. החייל מזמין אותו לעמדת הבדיקה, ואז תופס בצווארו ומעיף אותו מבלי שישמע את דבריו לסוף התור. מתוך דוח ממחסום חווארה 23.10.08 אחה"צ, משקיפות עמית י', ודפנה ב'. הדוח המלא כאן.
------------------------
תמר פליישמן
