מלחמת צה"ל ברועי צאן | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מלחמת צה"ל ברועי צאן

מתוך דוח ממחסום 
בית פוריכּ, יום שבת 19.1.08
משקיפות: נתניה ג', חנה ב' (מדווחת)

בהגיענו למחסום בית פוריכ (אחד משלושת המחסומים הסוגרים על העיר שכם) ראינו האמר צבאי מזנק במעלה הגבעה, נעצר ליד הפּילבוקס [מגדל שמירה] וקורא ברמקול לרועה שרעה את עדרו מעבר לגדר התיל במורדות הגבעה, מזרחית לפילבוקס. הרועה ניגש לחיילים עם שני ילדים קטנים, האחד בן ארבע והשני בן שבע. אנחנו התקדמנו לעבר המקום, אך שמרנו על מרחק מסוים. אחרי דין ודברים קצר נמסרה תעודת הזהות של הרועה לידי החיילים ואחרי עוד כמה דקות נלקח הרועה למחסום, ברגל, ושם הוכנס לצינוק. הסתבר כי הוא עבר עבירה ממש נוראית! הרועה מהכפר סאלם עבר עם עדרו את כביש האפרטהייד "מדיסון" [שעליו מותרת התנועה אך ורק למתנחלים יהודים] ולא פעם אחת אלא – שומו שמיים – פעמיים.
בצינוק הוא הצטווה להוריד את בגדיו: כאפייה, מעיל, סוודר, חולצה, מכנסיים ונעליים. הבגדים ניתלו על הבטונדה ליד הצינוק. אחרי שהדלת נסגרה, בעוד הרועה ללא בגדים, כנראה עברה מחשבה כלשהי בראש החיילים, כי הדלת נפתחה שוב והם החזירו לו את הבגדים. כשסיים הרועה להתלבש ידיו נכפתו באזיקוני פלסטיק והוא הושלך למכלאת המעוכבים. [אלה אזיקוני פלסטיק דקים שמהדקים חזק ותוך זמן קצר זרימת הדם נעצרת ומתחילה נפיחות מכאיבה].
התחלנו בסבב טלפונים, לא רק משום שדאגנו לרועה אלא כי חששנו גם לגורל הילדים הקטנים שנשארו עם העדר על הגבעה הסמוכה. אח"כ הסתבר כי היה עמם עוד איש זקן, שלא ידענו אם הוא קשור להם ועד כמה הוא מסוגל לפעול עצמאית. בטלפונים שמענו כי "צריך ללמד אותם שאסור לעבור על הכביש הזה!" וכאשר שאלנו האם צריך להעביר גם את הכבשים אחת אחת דרך המחסום, נתקלנו בתגובה נדהמת: "איזו שאלה – כמובן!" וגם: "הרועה יודע שאסור לעבור את כביש מדיסון".
לאט לאט אבד לנו קור הרוח והשיחות עלו לטונים גבוהים. לא הצלחנו להבהיר כי הכבשים והרועה, שעברו "עבירה קשה", לא מסכנים את בטחון תל אביב – אנחנו כנראה מתקשות בהבנה!

אחרי שדיברנו כמה פעמים עם המוקד ההומניטרי, וביקשנו כי לפחות ידאגו שהחיילים קצרו את משך "העונש על העבירה החמורה" ובנוסף גם ישחררו את האזיקים, שמענו מן המוקד "כי האיש בכלל לא אזוק". עכשיו איבדנו את טיפת קור הרוח שעוד היתה בנו. לא אזוק? הרי אנו ראינו את האזיקה במו עינינו – שלוש נשים מבוגרות שעדיין לא איבדו את כל שכלן והבנתן, ראו במו עיניהן כיצד האיש נאזק! כלום לא עזר – האיש לא אזוק, הודיעו החיילים.
חיכינו במקום עד כמה שיכולנו, אך כעבור כשעה וחצי נאלצנו לעזוב, מיואשות וכועסות עד בלי גבול. ועכשיו כולנו יודעים מי כאן ה"מחנך הדגול" ומי גיבור על מי ולאילו דרגות אכזריות ושפלות יכול לרדת הכיבוש.  


דבר נורא הוא שככל הנראה אף אחד מן החיילים שהיו שם לא חשב כי יש משהו לא תקין וראוי באירוע הזה – ומה כבר קרה, בסך הכול רועה פלסטיני "מסוכן למדינה" וקצת שקרים!

----------------------------
דליה גולומב