הכיבוש משחית (1) | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

הכיבוש משחית (1)

 

עימות קשה עם חייל במחסום


מחסום בית איבא
משקיפות: צביה ש', דליה ג'

חוויה שאינה נותנת לי מנוח זה כמה ימים קרתה ביום חמישי אחר הצהרים במחסום בית איבא.

חברתי צביה ואני ראינו חמישה פלסטינים מובלים בידי החיילים למכלאת המעוכבים. לא ידענו כמה מעוכביםinfo-icon יושבים ומחכים במכלאה כי קשה לראות מרחבת המחסום. תא הבידוק מסתיר.

הלכתי אל המכלאה לראות מה קורה שם. צעדתי לשם תוך הקשבה לקורה מאחורי, האם צועקים לי לחזור? לא.

במכלאה היו 15 אנשים צעירים, כולם סטודנטים. שוחחתי איתם.

עוד אנחנו מדברים, רץ לכיווננו חייל עם רובה שלוף, עיניו מזרות אימה, הוא נכנס למכלאה וצורח: זוזו אחורה, עד הקיר, אתה שם - תשב, תעמוד (לא ברור מי צריך לעמוד ומי לשבת). הצעירים המומים ואינם זזים מרוב מבוכה. ואז, בידו החופשית (בלי הרובה) החייל ממשיך לדחוף אותם ממש ולצרוח.

אחרי שכולם כבר בצד השני של המכלאה, ואני עדיין בצד שבו עמדתי מלכתחילה, הוא פונה אלי:

- אסור לך להיות כאן! לכי מפה מייד!

- מותר לי להיות כאן, לפי הוראתו של הפרקליט הצבאי הראשי.

- אני אומר לך! לכי מפה! את חוצפנית!

- אני לא רגילה שמדברים אלי ככה.

- עופי מפה, את שומעת?

 - אין לי כנפיים.

- אז אני אתן לך כנפיים ואעזור לך - עופי מפה עכשיו!

- אז תן לי.

- אם את לא עפה - אני סוגר את המחסום!
 - סגור. אני נשארת פה כי מותר לי. קרא למשטרה.

- חוצפנית!!! (הצריחות עולות לרמות של רמקולים).

- חבל על הקול שלך.

אם את לא עפה מכאן אני ארביץ לפלסטינים ואני אירה להם ברגליים.

- מה אתה אומר...


ככל שקולו רועם יותר - כך אני מנמיכה את קולי, ומדברת בשקט, וזה מוציא אותו מהכלים.

הצרחות הגיעו כנראה לאוזני מפקד המחסום שהופיע פתאום. הוא הניח יד אבהית על כתפי החייל והוביל אותו בחזרה לתחום המחסום. הוא לא פנה אלי ולא ניסה לסלק אותי משם.

נשארתי לשוחח עם הסטודנטים, שרק רצו לדעת פרטים על "השיחה". קיצרתי: הוא ביקש שאלך מכאן, אבל היות ומותר לי לעמוד פה - סירבתי.

חברתי צביה שנשארה במחסום אינה רואה אותי, רק שומעת את הצרחות. היא מטלפנת אלי לומר לי שסגרו את המחסום, אבל שלא אזוז משם. היא טלפנה אל חברתנו נעמי וזו אמרה לה שלא אזוז, והיא בינתיים "מטפלת" בזה. נשארתי, ואומנם כעבור 10 דקות המחסום נפתח.

בשוך המהומה חזרתי לעמוד ליד חברתי. מתברר שגם לה יש סיפור, לא פחות מזעזע, ואולי אף יותר.
וכך היא מדווחת:

אותו חייל חזר מהחוויה הקשה עם דליה ונעמד על ידי. כל אותה העת הבטתי בשאט נפש אך בשקט על הטירוף שמתרחש מעבר לקרוסלות. אחר כך שאלתי אותו בשקט:

- אתה באמת מסוגל לירות באנשים האלה ברגליים?

- כן. אם אקבל פקודה - אירה. אני אעשה כל מה שהמדינה תקרא לי לעשות.

- עד כדי כך?

- עד כדי כך.

- אתה יודע, אנשים שרפו את סבתי ואת כל משפחתה, כי המדינה שלהם אמרה להם לעשות כך.

- גם את סבא שלי שרפו בפולניה, ואם יגידו לי לשרוף - אני אשרוף.

- הנה, כל אחד מהנכדים בחר בדרך שונה.

- אמרתי לך, אם יתנו לי פקודה לשרוף - אשרוף!

------------------------
דליה גולומב