סיפורו של המחסום הוא גם סיפורם של האנשים שאינם באים אל המחסום, שמוותרים, מתכווצים, נכלאים, מצטמצמים ומפסיקים לזוז ולנוע ממקום למקום. אינם עומדים יותר בסבל, בקושי הפיזי ובהשפלה.
מתוך דוח
מחסומי חווארה ובית פוריכ, יום ג' 22.05.07, אחה"צ (ערב חג השבועות)
משקיפות: תמי פ', חגית א' (מדווחת)
בחווארה אנחנו רואות שהחניון מלא עד אפס מקום במוניות הצהובות (ניו יורק ממש). כולן מצוחצחות ועומדות ללא תנועה.
מהשוק כמעט לא נותר דבר (כיכר השוק ריקה...). דוכן אחד או שניים עומדים, וגם הם שוממים.
"אין אנשים, אין עבודה ואין פרנסה" - אומרים לנו נהגי המוניות. משטח אספלט מרובע וגדול נסלל סמוך למחסום. מה זה? מנחת? מגרש חניה? אצטדיון כדורגל? למה בונים וסוללים ומבטנים כל כך הרבה?
התנועה במחסום עצמו דלילה מאוד. מעט הולכי רגל ומעט מכוניות. לרגע הדלילות הזאת משרה רגיעה. זאת תהיה לנו משמרת שקטה, בלי דוחק, לחץ, מתח וצפיפות. בלי אנשים שנמחצים בקרוסלות, בלי ילדים בוכים, בלי זקנים מועדים, בלי חוסר אונים וזעם כבוש.
ואילו אנחנו - לא נתרוצץ, לא נתקשר לאף אחד. נחזור הביתה בשלום. ערב חג שבועות, נוכל לסיים מוקדם.
אחרי רגע של הקלה לנוכח השקט הזה, מתחילה לחלחל לליבנו תחושת מועקה. איפה כל האנשים? השקט הזה מטעה, הוא סימן של ייאוש וקריסה.
סיפורו של המחסום הופך להיות סיפורם של האנשים שלא באים. כל האנשים שלא עומדים יותר בסבל, בקושי הפיזי, בהשפלה. כל האנשים שמוותרים, מתכווצים, נכלאים ומצטמצמים, ומפסיקים לזוז ולנוע ממקום למקום.
בעוורתה ריק לגמרי, אין חיילים, אין אנשים, אין משאיות.
בבית פוריכ האווירה דומה לזו שבחווארה. הרבה מוניות עומדות ללא נוע, מחכות לאף אחד. התנועה במחסום דלילה ביותר.
חג שמח.