לפחות פעם צנזרו הרס בתי פלסטינים ובדואים

עודד ליפשיץ, בטור מפברואר 2002 בביטאון התנועה הקיבוצית "הדף הירוק", נזכר וכתב (א-פרופו בתים שהרס צה"ל ברפיח ב-2002): "קבוצת חברים מקיבוצי האזור, ואני ביניהם, החלה לחקור את הנושא... יצאנו לסיורים ונדהמנו לנוכח ממדי ההרס ומספר המפונים... צה"ל והממשלה... הכחישו את העובדות שהצגנו וטענו, שמדובר בפינוי שולי של כמה נוודים מאדמות מדינה, שאליהן פלשו לאחרונה".

עדת חקירה העלתה שהפעולה בוצעה בלא אישור ממשלתי. היו נזיפות על "חריגה מסמכות", היו הדחות של הדרג הזוטר. ובכל זאת, ממשלת גולדה מאיר יישמה תוכנית מגירה לבניית התנחלויות באזור. כותב ליפשיץ: "סאדאת ובכירים מצרים סיפרו בדיעבד, שהחלטת ממשלת ישראל להקים בסיני עיר ישראלית גדולה (ימית) היתה הקש ששבר את גב הגמל וגרמה למצרים להתייאש סופית מהסיכוי לשלום ולפתוח במלחמת יום הכיפורים". עד כאן ליפשיץ.

עכשיו הרס מבוצע כל הזמן, השתיקה נשמרת גם בלי צנזורה והמטרה בשטח "סי" - למנוע גידול טבעי פלסטיני - ממומשת בלי הרף: אין תוכניות מתאר לפלסטינים, לכן אסורה הבנייה, אסור להתחבר למים ולחשמל וכל הריסה היא "חוקית" ומוסמכת.

מתחילת השנה עד 3 באפריל הרס המינהל האזרחי 184 מבנים של פלסטינים, ו-388 בני אדם איבדו את קורת הגג שמעל לראשם. כך לפי משרד התיאום לעניינים הומניטריים של האו"ם (OCHA). בשבוע שבין 21 ל-27 במארס, למשל, הרסו הרשויות 24 מבנים, מתוכם שישה מבני מגורים. 36 בני אדם איבדו באותו שבוע את קורת הגג שלהם, בהם 13 ילדים.

ששת המבנים נהרסו בקהילות הרועים של תל אל-חמה ופרוש בית דג'ן, בצפון הבקעה. דפנה בנאי ודורית הרשקוביץ מ"מחסום ווטש" ביקרו באל-חמה ותיעדו עוד הריסה חוקית. וכך כתבה בנאי ב-29 במארס: "ביום שני, 26.3, בעוד כל בני משפחת חאבס סוואפתא עסוקים במטלות הבוקר, נחתו עליהם שני שופלים, 12 כלי רכב של המינהל האזרחי, מג"ב וכ-40 חיילים, וציוו עליהם לצאת מביתם.

"חאבס, אשתו וחמשת ילדיהם עמדו במרחק עשרים מטר מביתם, החיילים עומדים בינם לבין הבית, וראו כיצד אנשי המינהל האזרחי משליכים את חפציהם החוצה, שקי עדשים ואורז נקרעים ותכולתם מתפזרת לכל עבר. שמיכות ומזרנים, ספרי לימוד ובגדים - הכל מושלך מסביב כאילו היה אשפה.

"כשסיימו לרוקן את הבית מחיי יושביו, נכנסו פקידי המינהל לצלם את הבית הריק (ללמדך שהכובש הרחמן לא הורס את הבית על כל החפצים), ואז עלה הכורת על הבית והפך אותו תוך דקות לגל אבנים, קרשים וניילונים.

"החתולה של המשפחה סירבה לעזוב את הבית, כי הגורים שלה נותרו בו... כמה שעות לאחר מכן הבחינו בני המשפחה בחתולה כשהיא עולה מבין ההריסות ונושאת את ששת גוריה, בריאים ושלמים, החוצה. גם תרנגולת שהסתתרה בתוך תנור אלומיניום נמצאה חיה, בתוך התנור, אך מפאת הטראומה מסרבת לצאת ממנו...

"חאבס הוא פועל להשכיר, עני שבעניים, הוא גר על האדמה של נ' ידידנו שהאדמה שייכת לו ורשומה על שמו בטאבו, ומעבד בעבורו את השדות, מטפל ומטפח את עצי התמרים תמורת שכר נמוך ומגורים. אבל הסתדרו איכשהו. ועכשיו הלך הבית, כל מה שסיפק איזשהו ביטחון, מקום לשים את ראש, מקום לאגור קצת אוכל ולהסתתר מהשמש הקופחת ומהגשם - הכל הלך.

"בתוך שעות הגיעו מהאו"ם, מהצלב האדום (הביאו אוהל פלסטיק קטן) והרבה פוליטיקאים מהרשות הפלסטינית שעודדו אותם במלים יפות...

"וכאשר הם הולכים נשאר חאבס עם הכאב ואובדן העצות - כי איך ממשיכים מפה? מה אומרים לבן חאלד בן ה-13 שמסרב לומר שלום ליהודיות יומיים לאחר שאחיהן הרסו את חייו, והוא מביט בנו במבטים שוטמים כל כך מוצדקים. ואנחנו יושבות עם המשפחה, הילדה הקטנה מכינה שיעורים על רצפת האוהל, ובדמעות הם מספרים שוב ושוב על 40 הדקות הנוראות הללו. ואין לנו אפילו מלה אחת לומר להם. כי עם כל ההזדהות אנחנו לא יכולות אפילו להתחיל לחוש את השבר הנורא כאשר בולדוזר עולה ומחריב את ביתך".

מנתוני המינהל האזרחי שנמסרו ל"הארץ" עולה, שצו הפסקת עבודה על בנייה בלתי חוקית ניתן ב-19 בדצמבר 2011, וצו הריסה נמסר למשפחה ב-12 בינואר.