נכתב ע"י 1anattu בתאריך ו', 07/03/2014 - 00:00
היום חוויתי הרבה כיבוש
source:
הארץ דעות
בבוקר עיכבנו סתם שלושה אנשים במחסום. השב"כ רצה לדבר אתם, אבל התמהמה, ויצא שהשלושה חיכו יותר משעה בלי לעשות דבר. התחלתי להתעצבן והרגשתי חסר אונים כמוהם. דויד גרוסמן כתב ב"הזמן הצהוב", שלוּ הוא היה תחת כיבוש, הדבר שהיה מפריע לו יותר מכל היה תפיסת הזמן. כאדם כבוש, הזמן שלך הוא לא שלך, הוא כלי של הכובש.
היתה לי אפשרות להשאיר את האנשים האלה שם עוד שעתיים (בסמכותי לעכב כל אדם עד שלוש שעות), אבל לא יכולתי עוד. עם אחד מהם ניהלתי שיחה נפלאה על פלסטין וביטחון ועל עבודה ותיירות, הכל פה היה יכול להיות כל כך שונה.
שיחררתי אותם. לא יכולתי עוד עם השטויות האלה. אנשי המשרדים לעולם לא יבינו את המציאות ברחוב. עיכוב של חצי שעה בזמן משרד אינו זהה לעיכוב של חצי שעה בזמן מחסום.
משם המשכנו הלאה בסיור ונסענו למקום אחר. הגענו לשדה מרוחק, כמה עצי זית, במרחק של כחצי קילומטר מהתנחלות. התצפיות האזרחיות זיהו שם הולכי רגל. מובן שהגענו לנקודה, בדקנו את תעודות הזהות של החשודים. קיבלתי הנחיה מלמעלה, שאסור להם להיות שם. מדובר בקבוצה של שישה פלסטינים, עובדי אדמה עניים, מבוגרים, חלשים. לפני שבועיים דיברתי עם אחד מהאנשים הללו, בנסיבות דומות.
הוא ניגש אלי והחל לצעוק ולהתלונן: "לפני שבועיים אמרת לי שאסור לי לעבוד שם, היום אתה אומר שאסור לי לעבוד כאן, והכל זה אדמות שלי, יש לי טאבו טורקי על כל השטח הזה, אז איפה מותר לי לעבוד? איפה?". וחברו המבוגר ממנו המשיך: ״אני לא יכול ללכת מפה, זה העבודה שלי. אין עבודה אין כסף, אף אחד לא ישלם לי״. והייתי מוכרח להעיף אותם משם. וידעתי שהם צודקים, לא היה לי ספק. אבל הייתי מוכרח להעיף אותם משם.
מדוע? כדי שהמרחב של ההתנחלות יהיה סטרילי
, כדי שהפלסטינים ירגישו חסרי אונים. הרבה יותר קל להמשיך לחיות בתודעה שקרית כשהשכנים הכבושים שלך חסרי אונים, נטולי תקווה. הרבה יותר קל לחיות במרחב סטרילי, במרחק ביטחון מהנכבשים. אני המוציא לפועל של חוסר הצדק הזה. אני הוא שמעכב אנשים, שמגרש אותם, שמונע תעסוקה, שגוזל זמן. זה אני. נעים להכיר.
, כדי שהפלסטינים ירגישו חסרי אונים. הרבה יותר קל להמשיך לחיות בתודעה שקרית כשהשכנים הכבושים שלך חסרי אונים, נטולי תקווה. הרבה יותר קל לחיות במרחב סטרילי, במרחק ביטחון מהנכבשים. אני המוציא לפועל של חוסר הצדק הזה. אני הוא שמעכב אנשים, שמגרש אותם, שמונע תעסוקה, שגוזל זמן. זה אני. נעים להכיר. כל חיי חונכתי לא להיות עיוור לחוסר צדק, לרוע שמתקיים תחת כיבוש, לראות את הכיבוש עצמו כפסול ומזיק. כל חיי הטפתי נגד המציאות שאותה אני משרת היום. שיכנעתי אנשים, התווכחתי, למדתי, לא העליתי בדעתי את האבסורד שיהיה מנת חלקי כשאשרת את אותה המטרה שלה אני בז. חשבתי שאוכל לנתק את האידיאולוגיה שלי מהמחויבות שלי כלפי המדינה וכלפי עצמי. טעיתי. אני בפועל תומך ומקיים דבר שאני מאמין שהוא פסול.
הייתי רוצה לסיים ולומר, שבסופו של דבר, עם כל החרא, המטרה חשובה מספיק. הייתי רוצה לתת תשובה המניחה את הדעת, שאוכל לומר לעצמי שזה בסדר. אבל אין תשובה כזאת, או לפחות לא מצאתי אחת כזאת.
אני חי בסתירה מחורבנת, שהמוצא היחיד ממנה הוא סירוב פקודה או הרכנת ראש. איני עושה פה שום דבר לטובת מטרה כללית גדולה ונכונה, אני כולי עסוק בפרקטיקה קטנה ואינפנטילית של שימור הכיבוש וחוסר הצדק.
הכותב הוא חייל צה"ל שפרטיו שמורים במערכת
- התחבר בכדי להגיב