אתה ערבי או שומר? | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

אתה ערבי או שומר?

אתה ערבי או שומר?

source: 
הארץ דעות
author: 
יאיר אסולין

סלקציה בתחנה המרכזית. בתחנה המרכזית בירושלים עושים הבחנה בין בני אדם. לא כולם שווים. בתנועת יד אתה מסומן - לכאן או לכאן. אם פעם, בשנות הפיגועים, היה בידוק אינטנסיבי (פתיחת תיקים, שיקוף וכו'), היום כבר אין בידוק כזה. מה יש? שומרים שעומדים בכניסה, מסתכלים על מי שמגיע ועושים סלקציה. רוב האנשים נכנסים פנימה בלי בעיה. יש כאלה שלא. וזה קודם כל קשור לכסף. בשנים האחרונות יש רגיעה במצב הביטחוני, ככה שאפשר להפחית בהוצאות. מה הפתרון? סלקציה. לחלק את בני האדם. לעצור פתאום אדם מסוים שהולך לתומו, בדיוק כמו כל האחרים, ולהגיד לו, בטון נחרץ: "לך לבידוק".

האופן שבו זה נעשה הוא שרירותי. לא כי עשית משהו, לא כי יש עליך איזה מידע מוקדם. הסיבה היא אחת. ברורה, מובהקת. כזו שכל מי שעובר בתחנה הזאת לא יכול להתעלם ממנה: החזות. אם אתה כהה, אם יש לך זקן שחור, אם משהו בך אמר לשומר, לסלקטור, שיש סיכוי שאתה ערבי, מיד תישלח לעברך יד, מיד תיחסם, מיד תשמע דיבור בטוח אומר לך ללכת לעמדת הבידוק. ואז אתה, כמו פעם, כמו במקומות אחרים שבודקים את כולם, צריך לעצור, ללכת, להוציא הכל מהכיסים, לעבור במכונת הבידוק, להניח את התיק כדי שיעבור במכונת השיקוף. להפסיד את האוטובוס.

וזו באמת הברקה כלכלית, הסלקציה הזאת. בשביל מה להחזיק שומרים שיבדקו אנשים באופן מסודר, להפעיל שתי מכונות שיקוף, לבזבז כסף על כוח אדם, כשאפשר פשוט לזהות ערבים? וזו אולי ההמחשה הטובה ביותר לפער בין האזרחים: אחד, יהודי במובהק, עם התיק על הגב, נכנס בקלילות וממשיך הלאה לעבר האוטובוס; ובו בזמן לידו, נחסמים אנשים כמוהו, שממהרים לאוטובוס. למה? כי יש להם פנים של מחבל. כי התחנה המרכזית בירושלים מסמנת אותם כסיכון פוטנציאלי. ככה אדם, אזרח שווה זכויות, נאלץ להתנהל במרחב שאמור להיות "שלו" - בתודעה שיש לו פרצוף של סיכון פוטנציאלי. אחר כך ידברו על שוויון. ולא, לא רק ערבים נעצרים. כל מי שיש לו חזות דומה. כל מי שהוא לא בהיר מספיק, כל מי ש"נראה כמו". חשוב לזכור את מה שאמור להיות המובן מאליו, הבסיסי, ונראה שהיטשטש כמעט לחלוטין בתודעה הישראלית: הבחנה על בסיס מראה היא המהות של גזענות.

ההתנהלות הזאת בתחנה המרכזית בירושלים היא משל מדויק על החברה הישראלית, חשבתי לעצמי השבוע, כשראיתי שוב, בפעם המי יודע כמה, את החלוקה בין האנשים שנשלחים לבידוק לאלה שאפילו לא עוצרים; משל להונאה העצמית שלה. הרי מיהם השומרים שעושים את הסלקציה? מה החזות שלהם? אפשר לומר שלרוב, אם הם היו באים ככה סתם לתחנה, בלי המדים, סיכוי סביר שגם אותם היו מעכבים. ונראה שהם לא מודעים לזה. נראה שהם מתנהלים כאילו הם האדון. כאילו הסלקציה היא לא בעצם, במהות, גם כלפיהם. בדיוק כמו החברה הישראלית, גם הם לא תופשים שגזענות היא דבר שאין לו סוף; שבסוף זה עניין של תווי פנים, של שרירותיות, של דימוי, של חיסכון בכסף; שבסוף דימויים גזעניים טבעם להתפשט ולכסות הכל, ואז לך תגיד: "אבל אני שומר, אבל אני יהודי, אבל אני בן־אדם".

"שוויון בנטל" (הערה). ושוב, סביב הדיון העולה ומתפוגג ועולה שוב על ה"שוויון בנטל", סביב כל הדיבורים הלוהטים והמלים הגדולות, כאילו על זה צה"ל יקום וייפול, כאילו על זה תקום ותיפול החברה הישראלית, סביב כל זה חשוב להזכיר עד כמה המושג "שוויון בנטל" הוא מושג רחב. כלומר, עד כמה ה"נטל" רחב ומהותי יותר. ועד כמה הוא נוגע, הרבה לפני "חובת הגיוס", בסולידריות בין האזרחים ובין בני אדם בכלל ובתשלום מסים ובאתוס הישראלי החי כל כך בשיחות בתי הקפה של "לדפוק את המערכת", ונוגע בזה שבית חולים קרס ואין אפילו אשם אחד ובזה שהפערים בחברה הישראלית רק הולכים וגדלים וברווחים הכלואים ובתספורות ובטייקונים ובמתנחלים וביחס לחלש ולגר יתום ואלמנה וכו'. כל זה לכתחילה. שירות צבאי הוא לנצח בדיעבד.