ד”ר באסל נסאר בירושלים. אין מספיק כסף להאכיל את הילדה. צילום: אוליבייה פיטוסי

עד היום, כ–60 רופאים בוגרי האוניברסיטה אינם יכולים לעבוד במערכת הבריאות במזרח ירושלים, אף על פי שהמערכת משוועת לרופאים דוברי ערבית. אילו נסאר וחבריו היו לומדים בכל אוניברסיטה אחרת בשטחים, לא היתה להם כל בעיה. יתר על כן, רופאי אל־קודס נבחנו בעבר במבחני משרד הבריאות הישראלי וקיבלו את הציונים הגבוהים ביותר בהשוואה לכל שאר הנבחנים שלמדו באוניברסיטאות זרות. במשרד מודים כי המניע לסירוב הוא פוליטי - מדינת ישראל חוששת ליצור תקדים ולהכיר באוניברסיטה המחזיקה משרדים בירושלים כבאוניברסיטה “זרה”. במשרד רומזים שההחלטה התקבלה בדרג המדיני ואינה קשורה לבריאות הציבור.

בינתיים, גם בית חולים בטקסס, ארצות הברית, הציע לנסאר משרה בשכר התחלתי גבוה פי עשרה משכרו היום. בני משפחתו לוחצים עליו לעזוב את הארץ. “אני חולה על הארץ הזו, אבל אם לא תהיה לי ברירה איאלץ להגר. אני מעדיף לשרת את העם שלי בעיר מולדתי, אבל הכסף בקושי מספיק לקניית אוכל לילדה שלי, אז איזו ברירה יש לי?” הוא אומר.

השבוע הגיש נסאר עתירה מינהלית נגד משרד הבריאות, בדרישה לקבל רישיון רפואה ישראלי. כמו העתירות הקודמות שהגישו רופאים מאל־קודס, גם עתירתו של נסאר הוגשה על ידי עו”ד שלמה לקר. לקר, שייצג את הבדואים מג’האלין ואת שוכני המערות בדרום הר חברון, כבר ראה כמה עוולות בחייו, אך הסיפור הזה מוציא אותו מדעתו. “כשאתה נאבק למען הבדווים בשטחי סי, אתה מבין מה רוצים לעשות. פה משרד הבריאות פועל בניגוד לעקרונות הכי בסיסיים של אתיקה רפואית. זו גזענות לשמה. אם הם לא היו ערבים והאוכלוסייה הנזקקת לא היתה ערבית, לא היה עולה בדעתו של איש לנקוט את הצעדים האלו”.

משרד הבריאות מסר בתגובה: “אוניברסיטת אל־קודס פועלת במשולב הן בשטחי הרשות הפלסטינית והן בשטחי מדינת ישראל ‏(ללא אישור המל”ג‏), ועל כן לא ניתן להכיר באוניברסיטה זו כבאוניברסיטת חו”ל. להנהלת האוניברסיטה הוצע פתרון, אלא שככל הנראה לא טובת הסטודנטים עומדת בראש מעייניה של ההנהלה, אלא אג’נדה אחרת”.